ביום 9.1.2012 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעניין ישראל עופר. מדובר ברואה חשבון שעבד כסמנכ"ל כספים שכיר (להלן: "העובד") בחברה (להלן: "המעביד" או "החברה") משנת 1996 ועד 2008. באמצע שנת 2008 פרץ סכסוך קשה ומשבר אמון אישי חריף בינו לבין בעל השליטה בחברה אשר זה האחרון דרש את פיטוריו של העובד כבר במהלך יולי 2008.
בין הצדדים התנהלה חלופת מכתבים ענפה שכללה בין היתר, מכתב בו העובד פירט את דרישותיו הכספיות, כגון: שנת הודעה מוקדמת, 6 חודשי מענק מיוחד, בונוס לשנים 2007-2008, הפרשי שכר ופיצויים בגין לשון הרע בסך כולל של כ-5 מיליון ש"ח (20% מתוכם בגין לשון הרע). החברה כפרה בכל. ביום 30.12.2008 חתמו הצדדים על הסכם גישור, המסכם את תנאי סיום העסקתו של העובד אצל המעביד, ובו נקבע כי המעביד ישלם לעובד סכום כספי בסך כ- 1.25 מיליון ש"ח, (להלן: "סכום הפיצוי") הכולל סך של 12 משכורת חודשיות והנלוות להן, החל מיולי 2008 (ששמונה מהן שולמו כבר באופן שוטף, עד אותו מועד), וכן סכום מענק חד פעמי בסך 100,000 ש"ח. הסכם הגישור הותנה בכך שהעובד התחייב לא להתחרות בעסקי החברה, לשמור על סודיות המידע שהגיע אליו במהלך עבודתו, ולא לפנות לגורמים המתעניינים בחברה או בפעילותה, או לעובדי החברה לתקופה שנקבעה. העובד התחייב להשיב את סכום הפיצוי האמור לאלתר ובמלואו, במידה ויפר את התחייבויותיו אלו.
כפי שעלה מדיווחי העובד בדו"ח השנתי שהגיש לשנת המס 2008, מלוא סכום הפיצוי שהתקבל בידיו אין לו מקור בפקודה, ובשל כך אינו חייב במס כלל. אומנם, במהלך הערעור חזר בו העובד טענתו זו וטען כי למעשה מדובר בהכנסה הונית, כיוון שהוא למעשה ויתר על זכות התחרות בעסקי מעבידו. מנגד, פקיד השומה ראה בכל סכום הפיצוי הכנסה משכר עבודה מכוח סעיף 2(2) לפקודה, ולחילופין (טענה משפטית חדשה שהועלתה ע"י פקיד השומה לראשונה במהלך המשפט) מדובר בהכנסה פירותית מכוח סעיף 9(7א) לפקודה, דהיינו, הכנסה שבאה בגדר סך מענקי הפרישה של העובד.
ביהמ"ש קובע, כי סקירת התכתובות בין העובד למעביד, נוסח הסכם הגישור שנחתם ביניהם, הנסיבות, ובכללן כי העובד נותר מחובר לרשת המידע של החברה והחזיק ברכב הצמוד שניתן לו ע"י החברה עד ינואר 2009, העובדה כי שולמו לו כבר בפועל, עוד קודם להסכם, 8 מתוך 12 המשכורות שנדרשו והוסכם עליהן בהסכם הגישור, וכי לא היה ניתוק מפורש קודם של יחסי עובד-מעביד - כל אלו מעידים כי תקופה זו מהווה "מעין תקופת "דמדומים" שבמהלכה נתעצבה ונתקבעה פרישת המערער מעבודתו בחברה וסיום יחסי העבודה ביניהם". כמו-כן, מוסיף בית המשפט וקובע, כי לכל מרכיבי דרישותיו הכספיות של העובד מהחברה כפי שפורטו במכתבו כאמור לעיל, יש אופי ברור של תשלומי מעביד לעובדו כהגדרתם בסעיף 2(2) לפקודה.
נקודה חשובה לטעמנו הינה סוגיית אי התחרות שנטענה ע"י העובד:
"..לצידו של סכום פשרה זה..., מאשרר המערער את התחייבותו משכבר, על פי דין ועל פי נוהג, שלא לחשוף סודות מסחריים ואחרים של החברה שבאו לידיעתו. כמו כן הוא מוסיף ומתחייב שלא לפנות ללקוחות החברה משך 18 חודשים או לגורמים המתחרים במוצרי החברה".
ביהמ"ש קובע כי התחייבויות לסודיות ואי תחרות שנטל על עצמו העובד:
"אינן עילת סכום הפשרה בגין דרישת השכר ...שהתנתה עימו החברה בגין הסכמתה לשלם בפשרה את ..דרישות השכר שלו ערב פרישתו".
לדעתנו, אמנם בנסיבות מקרה דנן אכן הדבר בולט: המרבית המוחלטת של הפיצוי שולמה בעילת שכר מפורשת (8 משכורות שכבר שולמו ועוד יתרת 4 משכורות שישולמו בסכום אחד). הכל כנגד תלושי שכר ותוך ציון מפורש לכך בהסכם הגישור. (באמרת אגב, מציין ביהמ"ש, כי גם אם מניחים שיש אלמנט של התחייבות מעין הונית במרכיב ההתחייבות לאי התחרות, הרי שעל פי סיווג דרישותיו של העובד, נסיבות המחלוקת ואופן התשלום כפי שנקבע לעיל – מרכיב זה מתגמד לעומת האופי הדומיננטי של סכום הפיצוי ששולם ע"י החברה לעובד, בגין תקופת העבודה כאמור לעיל).
נסכם ונאמר, כי לדעתנו עולה מניתוח מהפסק שאם נסיבות המקרה היו מצביעות על כך שאכן שולמו סכומים בגין התחייבויות לאי תחרות מצד העובד, היה סיווגם שונה מסיווג השכר אשר נקבע במקרה דנן.
לא למותר לציין, כי כבר בשני פסקי דין קודמים בית המשפט הכיר באפשרות, כי עובד במהלך ניתוק יחסי עובד מעביד יקבל תשלום או פיצוי כספי ממעבידו בגין נכס הוני נפגע שוויתר עליו, או נשלל ממנו. למשל, בפרשת דוידוביץ (עמ"ה 1146/03) נקבע כי מהסכם הפשרה שם עולה, כי סכום הפיצוי ששולם לעובד כולל פיצוי נזיקי בגין פגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש שנגרמה לו (ופטור ממס). כמו-כן, בפרשת חיים ניסים (ע"מ 859/08) נקבע כי לעובד זכות מוקנית להתנגד לשינוי מבני חוץ-ארגוני, כגון הפרטה, וככזו מהווה זכות ראויה שוויתור עליה תמורת סכום פיצוי כספי, יחשב למכירה הונית ולא לשכר עבודה.
מכל האמור עולה המסקנה הברורה, שעובד בעת סיום עבודתו, המקבל פיצוי ממעבידו, יכול ופיצוי זה יכלול מרכיבים שלא קשורים ליחסי העבודה בתקופת העבודה, ולמעשה מוצאים מגדרה של הכנסת העבודה הקבועה בסעיף 2(2) לפקודה ו/או מענקי הפרישה לפי סעיף 9(7א) לפקודה, ואף יתכן שיוצאו מגדרה של פקודת מס הכנסה בכלל, כגון: פיצויים ניזקים בגין פגיעה נפשית או גופנית, פיצוי בגין זכות ראויה של העובד או פיצוי בגין פגיעה בנכס פרטי אחר של העובד, שנפגע עקב השימוש בו לצרכי עבודתו.
כפי שעולה מהפסיקה הנ"ל, החשיבות במקרים שכאלה, ובעיקר לאור העובדה שמרבית סכסוכי העבודה בין עובד למעביד מסתיימות בפשרות (גם בחסותן ועידודן של בתי הדין לעבודה), הינה לברר היטב מהו מקור סכום הפיצוי שמיוחס לכל מרכיב שעלה בסכסוך העבודה בין העובד למעבידו, ולתת לכך ביטוי מילולי וכמותי מפורש, החל ממכתבי הדרישה הראשונים וכלה בהסכם הפשרה שנחתם עם המעביד.
נכתב ע"י רו"ח ומשפטן יובל אבוחצירא
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
