כך בקירוב, בעת משימה מבצעית, החיילים הצעירים יאלצו לשאת על גבם את כלל הציוד הנספח, כגון תרמילי מים, מזון, תחמושת ומכשירי לחימה השונים, במתווסף לאפודם האישי, בעוד שהחייל הותיק ישא, לכל היותר, את אפודו האישי בלבד. עוד יזדקק החייל לבצע עבודות מינהלה, אף לאחר שחזר, בו בעת, ממארב בן שלושה ימים, ובעודו עתיד לקיים משימות שמירה, לכשהחייל הותיק יזכה למנוחה שוטפת בכל זמן זה. בנוסף לכל אלו, בדגש מובהק, קובע הנוהל כי תכלית שירותו של החייל הצעיר הינה לשרת, באופן פרסונלי, את החייל הותיק, בדרך של סחיבת חפציו, הקמת אוהלו, הכנת ארוחתו כפי דרישתו האישית והבאתה עד למיטתו, ניקיון מגוריו, שמירה על חפציו וניקוי ושימון נשקו. יבואר, כי במידה והחייל הצעיר יסרב לקיים או לסטות מהוראות אלה, יזכה, במצב אופטימלי, לעונש דיכוי כאמור לעיל, ובמצב נורמטיבי, לימי מחבוש בעוון סירוב לפקודה ו/או התרשלות במילוי תפקידו. היות וכך, ברור, אם כן, כי החייל, אשר התנדב לשרת ביחידה קרבית, אין יעודו הקרדינלי אלא להפוך למעין צמית לטובת החייל הותיק יותר, אף כשיש בכך כדי להביאו לאפיסת כוחות ולשכרות חשיבתית, באופן שיפגע ביכולת הפעלתו את שיקול דעתו, הגם בעת הצורך בשימוש נשקו מטעמי הגנתו האישית או מהכרח ביצוע משימתו כנגד גורמים עוינים.
לא במקצת, אירעו מקרים בהם חיילים נתפסו שאננים בעת שמירתם במחסומים ואף נרדמו בעת זו, וזאת לאו דווקא משום חוסר משמעתם אלא, לעיתים, בשל אפיסת כוחם לאחר שנעדרו מכלל שינה למען עבדותם את הותיקים שבפלוגתם. באופן כללי, אין חולק, כי הנוהל הנדון על ישומו הלכה למעשה, סותר במישרין את הוראות הדין הצבאיות ומביא לבטלותן כלפי החיילים השרירים בחזקתו, לא זו אף זו, יש במימוש הוראות הנוהל הנדון משום ביצוען של עבירות פליליות קשות, ובפרט, בכל הנוגע לענישה בלתי חוקית, האסורה בתכלית האיסור, וכן בקשר להתעללות של ממש בקורבנותיו של נוהל זה.
ברם, חרף העובדה כי דבר קיומו ויישומו של הנוהל הנדון בפלוגות הקרביות השונות, ידוע זה מכבר לפרקליטות הצבאית ולנציב קבילות החיילים (הנוהל אוזכר במפורש בדו"ח השנתי משנת 1996), שמחובתם על פי דין לאכוף הוראותיו ולשמור על זכויותיהם של החיילים בדרך של בקרה ופיקוח, גופים אלו נמנעים מנקיטת כל פעולה כנגד ישומו של הנוהל, ותחת זאת, מאפשרים גיבוי מלא דווקא לגורמי הפיקוד שבגזרת אחריותם מתקיימת ההתעללות האמורה. כאן יהא הוגן להזכיר, כי הנוהל הנדון שריר רק בפלוגות קרביות ואין לו כל קיום בבסיסי העורף.
מכאן, יתכן וניתן יהא להסביר את אדישות הגופים המפקחים בקשר לאי נקיטתם כל פעולה אופרטיבית ואפקטיבית כנגד ההתעללות כאמור לעיל, שהרי אין הנוהל נכפה בבסיס הצבאי, בו פקידי הגוף המפקח משרתים, אלא ביחידות קרביות בלבד. לדידי, מעצם אדישותם של הגופים המפקחים ומחדלם שאוזכר לעיל, אין הם הופכים אלא לשותפים מלאים להתעללות בלוחמי הצבא, ובלשון אחרת: משהגופים המפקחים נמנעים מלשמור על זכויות הלוחמים, כי אז מעמדם הוא כשותפים מלאים לדבר שלילתן. לטעמי, נציב קבילות החיילים, בהקשר ספציפי זה, הוכיח את עצמו כגוף מלאכותי לחלוטין, אשר אין בו אלא לתמוך, באופן עיוור, ברובד הפיקודי שבאמצעותו מיושם הנוהל. אסיים, באימרה ולפיה: "אוי למדינה או צבא המתעללים בלוחמיהם", ואמנע מלהוסיף עליה. סבורני כי הדברים המפורטים לעיל מדברים בעד עצמם. עו"ד שי גלילי מתמחה בדיני צבא, ובעל משרד עו"ד גלילי שי
shaigali@012.net.il
052-2905663
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
