בשבוע שעבר נחשפה פרשה של גילויי גזענות מזעזעים כנגד יוצאי אתיופיה בקרית מלאכי. בכתבה ששודרה בערוץ 2 נחשף כי מאה ועשרים משפחות התאגדו וחתמו על מסמך לפיו הם שוללים השכרת או מכירת דירות ליוצאי אתיופיה.
מיד לאחר פרסום הפרשה עלו הדים מכל עבר בקרב העדה ומחוצה לה, השיח ברשתות החברתיות הדהד, גאה וגעש, ה"סטטוסים" הורו על שורה של המלצות מעשיות יותר ומעשיות פחות. לאחר דין ודברים ובלהט הרגשות החלטנו לקיים מחאה המונית שתבטא נכונה את הכעס, העלבון, ותחושת הנידוי. מוכים, פצועים, והלומי קרב יצאנו- אלפי צעירים לרחובות תוך נשיאת שלטים חלולים בצרוף תבניות טקסט ידועות: "די לגזענות" כמשוועים לחמלה, ישועה, ותרים אחר מקור נחמה.
הגזענות כחיידק אלים ומסוכן המגיחה כ"שד" ממשיכה לתת את אותותיה ומאפשרת דרור לתשוקותיה, ומכה שוב ושוב בבטן הרכה של הקהילה. היא מתגרה, וגוררת אותנו למאבק בלתי פוסק, כסוג של מלחמת התשה.
ואנו כמענה לה, מזעיקים את החבר'ה כמבקשים תגבורת לקרבות רחוב כנופייתיות. סחף ההמונים מתגודד בצפיפות האופיינית וזועק זעקות עמוקים, כאלה המגיעים מנבכי נפשנו הפצועה. ה"שד" כנבהל מעוצמת הקריאה והמון המתגודד נעלם לו בערמומיות- כאילו לא היה.
בסוף היום חוזרים לביתנו עם גרון ניחר וצרוד, מותשים אך מרוצים מטקס גירוש השד. אך השד כשד עוד ישוב, תוך שהוא בוחר בקפידה את המקום, העיתוי, ואת הקורבן.
עיקר ההפתעה מהפרשה החדשה נובע מהעובדה כי בחברה מערבית הדוגלת בעיקרון ההישגיות כערך עליון- גזענות גלויה או הדרה שיטטית אמורים להיות זרים, מוזרים, ומנוכרים לה. זה נכון שבעתיים כאשר מדובר במדינה שנתקבצו בה יחדיו "אודים מוצלים מאש "מאירופה הנאצית ומכל כנפי העולם. אולי בשל כך,היה נכון ואף ראוי לכנס תחת כנפי החברה הרחבה גם קהילה קטנה – הגם שהיא שחורה.
לאחר פרסום הכתבה, מלבד יוזמת ההפגנה קהילה שלמה עמדה על "רגליה אחוריות" ותבעה גינוי של תופעת הגזענות משועי הארץ בכלל ומנבחרי הציבור בפרט. הגינוי המיוחל אמנם הגיע בעצלתיים ולאחר לחץ תקשורתי לא מבוטל, אך נלווה לו "אקט חינוכי" נוסח משרד הקליטה הפטרון, מין צביטה קטנה, כזו שהיו נותנים לילדים סוררים בתפיסת החינוך הישנה.
למען הגילוי הנאות, יש אולי אמת בדברי השרה, במרוצת השנים חונכנו באמצעות סוציאליזציה מובנית כי נדרש ואך ראוי לנו לאמץ תכונות אופי שאינם באים בקנה אחד עם התרבות הישראלית, כנכנעים לתביעה זו חרטנו על דגלנו: צניעות, נחמדות, ותרנות, ויותר מכל סגפנות. "הסוררים" שבננו, ובעיקר הדור הצעיר שמנסה תדיר לעטות "חליפה שונה" זוכים להרמת גבה ותגובות נזעמות כאילו אלה מתהדרים בנוצות לא להם.
המחאה ומעגלי השיח לפני, בזמן ואחרי ההפגנה לא רק מעוררת שאלה מהותית בדבר תיעול האנרגיה והמומנטום לכדי שינוי אמיתי,אלא מחייבת התארגנות מחודשת נוכח צו השעה החברתי.
בעקבות פרשה זו וקודמיה, ויותר מכל בשל ריח גזענות החריף הנישא באוויר (אולי גם בשמו של התבלין) המופנות כלפי הקהילה חדשות לבקרים, יש צורך ואף חובה מכוח המציאות להיאבק בדרך חדשה, דרך אחרת, אפקטיבית יותר, מועילה יותר, ותובענית יותר.
אין מנוס, אלא לתרגם את התודעה הקיימת בקרבנו ליצירת כוח פוליטי בדמות רשימה עצמאית של יוצאי העדה תחת הנהגה אחת יציבה ומלוכדת.
התארגנות חייבת להיות מושתת על תמיכה רחבה של כלל הקהילה, כאשר אנו מספקים לקבוצה הפעילה את המשאבים הדרושים ורוח גבית. ישנה גם חשיבות רבה בצרוף הנהגה רוחנית – הרואה עצמה מודרת ממתן שירותי דת כרבנים מן השורה, היות וביכולתם ליצור אחדות בעולם המבוגרים, ואף ליישב סכסוכים פנימיים טבעיים בקבוצה השואפת לשינוי חברתי.
בתהליך התארגנות החדשה, חובה עלינו לאחד לשורותינו את כלל תתי הקבוצות שיצרנו במהלך השנים, לא עוד התארגנות בצורת קבוצות, אלא קהילה אחידה ומגובשת למען עתיד טוב יותר.
לצורך פעילות זו, יש לבחור קבוצה מסורה, לא עוד עסקנים פוליטיים המנצלים את נפשנו החרוכה בכדי לסלול את דרכם אל מנעמי השלטון והשררה, אלא קבוצה הרואה במאבק אמת צרופה, בוערת, חתרנית, ובת חורין.
חוסנה, כוחה, ועוצמתה של הקהילה איננו נמדד בקיום הפגנות חד פעמיות נוכח המצוקה האישית אלא ביכולת לשנות את מקומנו בחברה ממקום של מדוכא וחלש למצב של יצירת כוח והשפעה.
זה אפשרי, מוכח, ובאפשרותנו.
"תהיה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" הפציר מהטמה גאנדי בהרצאותיו.
ברוח הרצאה זו, מה השינוי שאנחנו רוצים לראות כחברה???
חגי יאסו
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
