זו לא התהום אשר בינינו , זה אנחנו שתינו אשר בינינו- אמהות מתבגרות

זה אנחנו שתינו אשר בינינו- על מתבגרות ואמהות

"זה לא שאני רוצה להגיד משהו רע על אמא שלי.

בסך הכל היא אמא טובה ואני אוהבת אותה אבל יש לי מין משהו כזה בבטן שאני לא יודעת איך להגדיר אותו.

אני לפעמים כועסת או מאוכזבת אבל אני לא מרשה לעצמי אפילו לחשוב את זה ובטח לא להגיד את זה.

אני אנסה להסביר את עצמי.

זה שאמא שלי אף פעם לא שמה לי גבולות , לא אמרה לי מתי לחזור הביתה , לא הגבילה אותי, זה הרגיש לי כאילו בכלל לא אכפת לה".

כך אמרה לי ר' באחת משיחותינו .

כמטפלת במתבגרות אני שומעת לא אחת את קולן של אלו הנוגע בקשר המורכב הזה, קשר אם בת.

הקולות יכולים לנוע מסלידה מהאם, מריחה, מאופן התנהלותה ועד הערכה גדולה ומניית המעלות של אמא.

הדיאלוג הזה תמיד מרגש אותי.

אני עדה לחיפוש של הנערות אחר הפנמת האם בתוכן. אחר היכולת לבקר את האם ועדיין להרגיש שזה בסדר. אני חשה כי המרחב הזה מאפשר שיח שקודם התקיים אולי במחשכים, בינן לבין עצמן , העיק גרם אולי לאשמה מפנה עצמו לחיפוש אחר דרך לדבר על אמא מבלי להתפרק להבין שמותר להרגיש גם וגם, ואולי בסוף להגיע לדיאלוג עם האם בעצמה.

פעמים רבות אני חשה כיצד נבנה הכעס. לאט לאט. בהתחלה הוא מהוסס אולם מרגע שהסכר נפרץ דומה שקשה מאד לעצור אותו.

לא אחת אני חווה את הנערות מתקשות לכעוס. לא נעים. כאילו האם נמצאת בחדר ושומעת. ואולי חושבת " הבת שלי כזו כפויית טובה. אחרי כל המאמצים שאני עושה למענן " .

אני מוזמנת הרבה פעמים לדיאלוגים הפנימיים שהנערות מנהלות בינן לבין עצמן עד השניה בו הן מרגישות מספיק בטוחות ונפתחות ומשתפות מעולמן הפנימי, הלא מובן עבורן ואולי גם לא תמיד לגיטימי.

פרידמן א ( מציינת כי הכעס הוא רגש מובנה ובלתי נמנע בקשר שבין אמהות לבנות. לתפיסתה , שמקבלת הד בקליניקה כמעט ולא ייתכן שבת לא תרגיש מידי פעם שאמא לא אוהבת אותי מספיק, לא חושבת עלי , לא מקבלת אותי כמו שאני וכו'.

אולם הקרבה היא זו שמאפשרת את הכעס.

בגיל ההתבגרות מתרחשת פרידה משמעותית שעלולה להיות אקטיביסטית ובוטה.

על מנת שהנערות ימצאו את עצמאותן ויבטאו אותן הן חייבות להתרחק מהאם כאשר התרחקות זו מוצאת פעמים רבות את ביטויה בבוז, בכעס, בהתנגדות ולעיתים בהרס של האם.

אדריאן ריץ' היתה החלוצה בכך שהבינה את הדואליות שחייבת להתקיים בין אם לבתה .

לדבריה במערכת יחסים כ"כ משמעותית , קרובה ומעצבת אי אפשר שאהבה לא תשכון בצד שנאה , תלות בצד היפרדות, רצון לקרב ולהרחיק במקביל.

כתבה לאה גולדברג

" זה לא הים אשר בינינו

זה לא התהום אשר בינינו

זה לא הזמן אשר בינינו

זה אנחנו שנינו ( ואני מוסיפה ) שתינו אשר בינינו".

את יודעת אומרת לי ר'

כשאני מדברת איתך ואני מקבלת רשות להרגיש את מה שאני מרגישה פתאם אני יכולה להגיד את זה גם לאמא.

את לא מאמינה איך זה מקרב בינינו.

פתאם אני שומעת גם את הצד שלה. והיא מספרת לי שאמא שלה כ"כ הגבילה אותה שהיא החליטה שהיא רוצה להיות אמא אחרת.

עכשיו אני יותר מבינה. יותר סולחת. יותר קרובה.