זמן הוא המשאב הנדיר של תקופתנו.
יש לנו המון, אבל אין לנו זמן.
לעיתים, נראה שאורח החיים העסוק, הפעיל והטורדני הוא גזרת גורל. מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה.
כאילו שאנו עבדים מודרניים בתוך מרוץ עכברים, שאין לנו כל סיכוי להחלץ ממנו.
אבל, אין זו התמונה במלואה.
התכלית של הריצה הטורדנית היא: השגים חומריים.
סיפוק מקצועי ומימוש עצמי, אינם תלויים בחיים המשועבדים לעבודה ולהתרוצצות. להיפך.
אנו נסחטים כדי לקיים רמת חיים, שנראה לנו שאיננו יכולים בלעדיה.
כן, יקר בישראל, אך אנחנו, הישראלים, רוצים המון ושואפים לסטנדרטיים חומריים גבוהים.
בית גדול. מכונית חדשה. אוכל לרוב. בגדים הכי. חוגים לילדים. טיולים בחו"ל. בילויים ועוד.
עד כמה כל הללו הם פיצוי על חיים עסוקים מדי, איננו רוצים לדעת.
אבל, אפשר לעצור - ולהתאים את הסטנדרטים ליכולות ולצרכים כך שזמן לנשום יהיה בראש סדר העדיפויות.
ואם לא, אז הוגן יותר כלפי עצמנו זה להודות.
להודות שאנחנו עסוקים יתר על המידה כי אנחנו רוצים ובוחרים בכך, למען השגתם של יעדים חומריים.
מכאן אולי, יקל עלינו להבחין בברירה; לחיות צנוע יותר ורגוע יותר.
אם אנחנו רוצים.
טל רביד, מורה ליוגה
www.yogatal.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
|
כלים שימושיים למאמר: |



