פרשת השבוע, פרשת "מקץ" עוסקת בעיקר בעלייתו לגדולה של יוסף במצריים ובהתבססותו בשלטון הפרעוני, שם.
על רקע זה מתנהל תהליך נוסף, התגבשות או מיקום יהודה כמנהיג בין אחיו.
המיוחד בתהליך הוא שבעבר הדמות המרכזית שקבעה את מיקומו של בן בין אחיו היו אחד ההורים, וליתר דיוק אחת האמהות.
שרה דאגה שבנה יצחק יהיה הממשיך לאברהם ולא ישמעאל, בנה של הגר (ברא' כא, ט?י). רבקה תכננה והוציאה לפועל פעולות אחדות שיבטיחו שהבן המועדף עליה, יעקב, יהיה ממשיך השושלת הרשמית ולא הבכור עשו (ברא' כז, ה?יז).
יעקב, בעל ארבע נשים ואב לשנים-עשר בנים ובת אחת, פרט להעדפתו המוצהרת את יוסף אינו נוקט בפעולה כלשהי כדי לקבוע מי יהיה מנהיג בין בניו. גם לנשיו אין כל תפקיד בכך.
ניתן לומר, שהתגבשות יהודה למנהיג אחיו היא תוצר של מערכת היחסים והנסיבות בחיי האחים.
הפעם נעקוב אחרי התפתחות זו, נפתח בהצגת המסופר, אחר כך נדון בו.
ראובן ויהודה מוזכרים כבר קודם, ויש לומר, שניהם בנסיבות חריגות.
ראובן שוכב עם פילגש אביו בלהה, יעקב אינו מגיב (ברא' לה, כב). יהודה מסתבך, אבל מודה בכך, עם כלתו האלמנה תמר (ברא' לח, א?ל).
בסיפורי יוסף, ברוב המקרים מדובר על האחים כקבוצת רבים. ראובן ויהודה זוכים לאזכור אישי (גם שמו של שמעון מוזכר אבל באופן סביל בלבד: "וייקח מאיתם את-שמעון, ויאסור אותו לעיניהם" [ברא' מב, כד]).
ראובן ויהודה מוזכרים פעמיים.
בפעם הראשונה, בעת התארגנות האחים להתנכל ביוסף. ראובן הוא היוזם, האחים נענים לו:
"וישמע ראובן, ויצילהו מידם; ויאמר, לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן, אל תשפכו דם, השליכו אותו אל-הבור הזה אשר במדבר, ויד אל-תשלחו-בו. למען, הציל אותו מידם, להשיבו, אל-אביו. ויהי, כאשר-בא יוסף אל-אחיו; ויפשיטו את-יוסף את-כותונתו, את-כתונת הפסים אשר עליו. וייקחוהו--וישליכו אותו, הבורה; והבור ריק, אין בו מים." (ברא' לז, כא?כד).
אבל כעבור זמן לא רב, כאשר ראובן אינו נוכח, מצליח יהודה לשנות את הכוון, מבלי להתייחס להסכמה עם ראובן: "ויאמר יהודה, אל-אחיו: מה-בצע, כי נהרוג את-אחינו, וכיסינו, את-דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו, הוא; וישמעו, אחיו. ויעברו אנשים מדיינים סוחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף, מצריימה." (שם, כו?כח).
המקרה השני בו מוזכרים שני האחים, ראובן ויהודה, הוא בפרשה שלנו פרשת מקץ.
האחים שבים ממצרים עם התבואה שקנו. הם מספרים את חוויותיהם ליעקב האב, גם את הדרישה: "ויאמר אלינו, האיש אדוני הארץ, בזאת אדע, כי כנים אתם: אחיכם האחד הניחו איתי, ואת-רעבון בתיכם קחו ולכו. והביאו את-אחיכם הקטון, אליי, ואדעה כי לא מרגלים אתם, כי כנים אתם; את-אחיכם אתן לכם, ואת-הארץ תסחרו" (ברא' מב, לג?לד).
יעקב מסרב לרעיון לשלוח למצרים את בנה הנותר של רחל: "ויאמר אליהם יעקוב אביהם, אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת-בנימין תיקחו, עליי היו כולנה" (שם, לו).
ביטוי של אב החושש מאוד לגורל בניו.
בתגובה קם הבכור לבניו, ראובן, ומצהיר: "ויאמר ראובן, אל-אביו לאמור, את-שני בניי תמית, אם-לא אביאנו אליך; תנה אותו על-ידי, ואני אשיבנו אליך." (שם, לז).
יעקב דוחה זאת על הסף (שם, לח).
כעבור זמן מה, עדיין "והרעב, כבד בארץ" (ברא' מג, א). בני משפחת יעקב "כילו לאכול את-השבר, אשר הביאו, ממצריים" (ברא' מג, ב1) פונה יעקב אל בניו: "שובו שברו-לנו מעט-אוכל" (שם, ב2).
הפעם יהודה מדבר הוא מזכיר לאביו יעקב את תנאי האיש ממצרים (שם, ג?ה). בהמשך מתפתחת שיחה קצרה בין יעקב לבניו על השאלה למה הם סיפרו שיש להם אח נוסף בבית (שם, ו?ז). במצב זה קם יהודה ופונה באופן נחרץ אל האב יעקב ואומר: "ויאמר יהודה אל-ישראל אביו, שלחה הנער איתי--ונקומה ונלכה; ונחיה ולא נמות, גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו. אנוכי, אערבנו--מידי, תבקשנו: אם-לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל-הימים. כי, לולא התמהמהנו--כי-עתה שבנו, זה פעמיים" (שם, ח?י).
יעקב מתרכך, הוא מסכים לצרף אליהם את בנימין. הוא אף מייעץ להם לקחת שי, ולא לשכוח לברר אם הכסף שמצאו בשקיהם אין מקורו בטעות: "ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם-כן איפוא זאת עשו--קחו מזמרת הארץ בכליכם, והורידו לאיש מנחה: מעט צורי, ומעט דבש, נכאת ולוט, בוטנים ושקדים. וכסף משנה, קחו בידכם; ואת-הכסף המושב בפי אמתחותיכם, תשיבו בידכם--אוליי משגה, הוא. ואת-אחיכם, קחו; וקומו, שובו אל-האיש" (שם, יא?יג).
מכאן ואילך, יהודה הוא ראש האחים "ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף" (ברא' מד, יד1), והוא מדבר בשמם (ברא' מג, טז).
נבחן את המסופר.
בסיפור התנכלות האחים ליוסף מגלה ראובן עמדה אחראית לגורלו של יוסף. ניתוחו של הרב בנימין לאו מספק ניתוח מלא לכך: התורה מספרת לנו שהוא רצה להצילו מידם, אך מעשהו היה בתחבולה ולאחיו לא אמר אלא: "ידינו אל תהיה בו". קריאה נוספת בדברי ראובן, בזמן שיוסף מתקרב אליהם, תסייע להבנת האירוע [...] יש כאן תופעה לשונית שחוזרת במקרא כמה פעמים. המלה "ויאמר" חוזרת פעמיים, ובין שני הדיבורים אין דיבור של מישהו אחר. הרב והחוקר דוד צבי הופמן [...] עמד על התופעה הזאת בכללותה ועל פיה הסביר [...] באמירה הקצרה הראשונה אומר ראובן את דעתו בוויכוח. האחים מבקשים לבצע רצח אך ראובן עומד מולם וקובע: "לא נהרגנו נפש". הוא לא מתווכח, לא מדבר אליהם, אלא פוסק. השלב הזה נעשה שלא בנוכחות יוסף. הוא עוד רחוק. ככל שיוסף מתקרב כך גדל המתח של ראובן. הוא הבכור ויש לו מעמד משמעותי באירוע. הוא מבין שצריך לתעל את האלימות הכבושה בלבותיהם של האחים ורואה שהם נחושים בדעתם לבצע את זממם. במערכה הראשונה הוא הובס.
ראובן רואה שעומד להיות כאן רצח ולכן מציע את ההצעה שלו, שבאה להציל את יוסף מידם. זה הדיבור השני של ראובן: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור ויד אל תשלחו בו". הוא מנווט אותם אך אינו שותף פעיל. הוא משדל אותם שאפשר להשיג את זממם גם בלי דם על הידיים. כוונתו הייתה להציל את יוסף לאחר מכן, אך מכירת יוסף לישמעאלים מנעה את ההצלה הזאת. [...] הוא אכן אמר להם "לא נהרגנו" ורק כשלא שמעו אליו ודבקו באלימותם נאלץ להציע את ההצעה החילופית של ההשלכה לבור" [1].
משום-מה, ראובן נעלם מזירת האירוע, אין הסבר לכך במקרא.
כשמגיעה אורחת הישמעאלים מעלה יהודה את הצעתו למכור את יוסף.
א. הוא אינו מתייחס כלל לסיכום שהיה עם ראובן, שממנו היה ברור שאין להרוג את יוסף.
ב. ניסוח דבריו מעלה תמיהה: "ויאמר יהודה, אל-אחיו: מה-בצע, כי נהרוג את-אחינו, וכיסינו, את-דמו?" (ברא' לז, כו). יותר מפרשן אחד מבינים את השימוש בביטוי " מה-בצע" כמכוון לכדאיות כספית [2]. המשך דברי יהודה ומימוש הצעתו מאששים תפיסה זו "לכו ונמכרנו לישמעאלים [...] וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף" (שם, כז?כח).
במלים אחרות, האחים הלכו אחר זה שעורר בהם סיכוי לגמול כלכלי.
ראובן, הדגיש את הערך "חיי אדם" יהודה קישר את "חיי האדם" למצלצלין...
בסיפור השני, לאחר חזרת האחים ממצרים ראובן מציע לקחת אחריות, אבל יעקב דוחה זאת, כעבור זמן יהודה מציע ויעקב מקבל.
מהו הגורם הקובע כאן? עיתוי!
ראובן מעלה את הצעתו, כאשר יש מזון, ואין שום-דבר דחוף בצורך להציל את שמעון משביו במצרים. שוב, ראובן נוטה להעלות טעון ערכי.
יהודה מעלה את הצעתו, כאשר סכנת רעב מרחפת; כשהקיבה ריקה, כל הצעה למלאה מתקבלת.
אם-כן, בשני המקרים ראובן מתגלה כערכי ויהודה כמעשי, ושני המקרים גבר יהודה על ראובן וכבש את מנהיגות האחים.
מונהגים כנראה מעדיפים מנהיג שמבטיח גמול מוחשי, שכר ממש.
האם בדורנו, השתנו שיקולי התמיכה במנהיג זה או אחר???
הערות ומראה מקום
[1] בנימין לאו, "רגע אחד של הקשבה", הארץ תרבות וספרות 30/11/07, עמ' 3.
[2] התלמוד נוקט במוצהר עמדה שלילית: "וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ" (בבלי, סנהדרין ו, ב). "מה הנאת ממון תהיה לנו כי נהרוג את אחינו?" (יונתן על אתר); "מה ממון, כתרגומו" (רש"י על אתר); "מה תועלת" (ראב"ע על אתר); "ההורג [הורג] הוא לאחד משלש סבות, הראשונה לגזול ממונו, [...] לראשונה אמר מה בצע, כתרגום מה ממון" (תולדות יצחק על אתר).
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
