אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית על מנת לדון בנושא של ערכי חברות.
בני עוד לא בן שלוש והשנה נכנס לגן חדש בו רוב הילדים גדולים ממנו ושוהים בגן שנה – שנתיים.
לאחר ההסתגלות והקליטה הוא החל ללכת בשמחה רבה לגן.
בגן ובגינה ראיתי סיטואציות בהן ילדים אומרים: "אני לא חבר שלך, אני לא אזמין אותך לבית שלי, אני לא רוצה לשחק איתך".
סיטואציות בהן אני אישית "נשתלתי באדמה" כמו שאומרים – מהמקום של "הילדה הקטנה" שבי – כמי שתמיד יודעת מה לעשות מצאתי את עצמי מכווצת מול הסיטואציות.
חלק מהורי הילדים "הדוברים" פנו אלי ושיתפו בחיוך של מבוכה כי גם ילדיהם עברו חוויות דומות וכי "ככה זה ילדים".
בעודי תוהה כיצד לנהוג קרו שני דברים בו זמנית:
הראשון שמתי לב כי בני מתחיל לאמץ את ההתנהגות הזו בעצמו ולומר לחברה שלו מחוץ לגן שבאה לשחק כי "הוא לא חבר שלה והוא לא יזמין אותה הביתה" כל פעם שמתחיל עימות על צעצוע או משחק.
השני - שנסענו למקום חדש התנהל הדיאלוג הבא:
"אמא מי בא?"
"חברים שאנחנו מכירים וחברים חדשים"
"אמא - אל תקחי אותי למקום עם ילדים גדולים".
"למה, יש לנו כל כך הרבה ילדים גדולים שהם חברים טובים שלנו (ומניתי לו את הילדים שהוא מכיר כבר כמה שנים)"
"אמא ילדים גדולים אומרים שהם לא חברים שלי והם לא מזמינים אותי לבית שלהם והם לא רוצים לשחק אתי - ככה זה ילדים גדולים".
ואני תהיתי - ככה זה באמת צריך להיות? זה מה שילד אוטוטו שלוש צריך לחוות ולחשוב?
ותשובתי הינה חד משמעית – לא!!!
מאז פעלתי בבית ובגן והסיטואציה השתנתה עבור בני ועבורי ואני רוצה להציע דיאלוג אחר בנושא חברות.
אחד הערכים שנלווה לחברות ואשר מאד חשוב לנו כבני אדם הוא היכולת לבחור מי חבר שלנו.
היכולת / החופש לבחור למי אנחנו מתחברים, עם מי נעים לנו לשחק, לדבר.
כמבוגרים חשוב לנו לאפשר לילד/ה שלנו לשחק ולהיות עם מי שנעים לו.
לא להכריח.
אז עד כאן אנחנו צודקים.
הענין שמתוך קידוש ערך הבחירה העצמית אנחנו פותחים פתח לדיאלוג מסוכן.
בשם חופש הבחירה הילדים לומדים לזרוק את המשפט הזה, לחתוך את מערכת היחסים – על כל עימות הכי קטן.
והדיאלוג הזה מתפתח כלפינו ההורים כשילדנו מאיימים כל שניה שהם מפסיקים להיות חברים שלנו כשהם לא מקבלים מה שהם רוצים.
וממשיך בדיאלוג הפנימי שלהם מול עצמם שהם מפסיקים להיות חברים של עצמם כאשר לא נעים להם עם עצמם.
וכמובן מלווה אותם לחייהם הבוגרים – ללימודים, לזוגיות, לעבודה - כמסר שכאשר לא נעים מפסיקים, קוטעים, מרימים ידיים.
והכל בשם "חופש הבחירה".
ושם אני חושבת יש לנו תפקיד כהורים וכמערכת החינוך לשים לזה מסגרת חדשה.
מסגרת אשר תכיר בכמה עקרונות בסיס:
• ילדים בוחרים לשחק עם ילדים שנעים להם עימם – יש לשמר את החופש הזה אך מתוך הבנה כבוגרים כי "הנעימות" הזו פעמים רבות הינה משתנה ודינאמית.
• זה שנעים לילד/ה לשחק עם ילדים מסוימים עדין לא פוסל את העובדה שהינם חברים לגן או לכיתה עם ילדים אחרים. חבר מהמקום שאתם עושים דברים מסויימים ביחד כמו – משחקים בגן, לומדים בבית הספר.
וניתן כאפשרות גם לפתוח לסקרנות כי יתכן וילד שלא נעים לך עכשיו דווקא אם תלך/כי אליו הביתה , תוכל/י להכיר את הצעצועים שלו ואולי תגלה/י פתאם שנחמד לך איתו.
• כאשר בחרת לשחק עם ילד / ילדה ונוצר עימות על צעצוע/ משחק אז מחפשים את הדרך איך לשחק ביחד כשכל אחד רוצה את אותו משחק או כשכל אחד רוצה משהו אחר.
אולי עושים תורות, אולי עוברים למשחק אחר, אולי ממציאים משהו שמשלב את כל המשחקים. אנחנו חברים ונלמד להיות יצירתיים כדי שיהיה לנו כיף לשחק ביחד.
לא שולפים כל שניה את האיום ב"הפסקת החברות".
• הפסקת החברות – "ברוגז" – היא כאשר נעשה משהו מהותי כמו אלימות פיזית או מילולית וגם אז יש אפשרות לשינוי התנהגות, לבקשת סליחה ול"שולם".
וכך אנו מלמדים שכאשר יש "עימות" / חוסר נעימות יש ליצור מיומנויות תקשורת - להגיע להדברות, להביא יצירתיות אשר תאפשר למצוא דרך בה יתאפשר קשר, משחק , דיאלוג.
מוזמנים לכתוב ולשתף בדעתכם על הנושא ובחוויות אישיות שאתם עוברים.
עו"ד יעל וינר - MASTER N.L.P
052-3242525
אימון אישי והנחיית קבוצות הורים ואנשי חינוך בשיטת הורות יוצרת מציאות
http://www.ima-adama.co.il/WebSites/contentpage.asp?SiteId=141
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
