התקשורת רועשת וגועשת, עם פרסום היוזמה של משרד המשפטים, לתיקון חוק העונשין, על איסור פרסום והעברת חומרים מחקירות.
לפי היוזמה המתגבשת, עיתונאים שיפרסמו חומרים שהודלפו מחקירה, צפויים לשנת מאסר. כך גם עובדי מדינה, שוטרים פרקליטים וסנגורים של חשודים/נחקרים.
הכותרת התורנית: החוק שיהפוך עיתונאי לעבריין. אין בישראל, בבתי המשפט, מודעות מספקת להליך תקין ומשפט הוגן.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
זה התחיל ממגמה חיובית – לשמור על נוהל משפטי תקין, דיונים נקיים מהשפעות חוץ, שמירה על זכויותיהם הבסיסיים של הנחקרים/נאשמים – ובעיקר שמירה על "עקרון החפות".
השפיטה ע"י העיתונות – במשך השנים האחרונות, כתוצאה מהדלפות מאסיביות ומגמתיות, ממהלכי המעצר, החקירה, העברת חומרים כתובים ומצולמים לידי התקשורת לפרסומים עם כותרות – הפכו למכת מדינה, אם לא למכת רדיפה אחר כותרות וסקופים, חד צדדיים, חד ממדיים, ללא קבלת תגובה, ללא בדיקה עניינית ומוצלבת כנדרש.
השפיטה ע"י התקשורת, עוד בטרם הוגש כתב אישום, הפכה את המשך המשפט ללא רלוונטי, ואת ההליך המשפטי התקין ל"קרקס תקשורתי".
אי לכך היוזמה המתגבשת במשרד המשפטים – בגיבוי מלא של שר המשפטים, מר יעקוב נאמן, היא למעשה תגובה של "אפטר שוק" משפטי, כדי לבלום את הגל העכור של פרסומים, בטרם עת, כתוצאה מההדלפות.
מספיק אם אזכיר את החקירות של ביבי נתניהו (בקדנציה הקודמת), פרשת המתנות, פרשת ההובלות, את פרשת אולמרט, פרשת חקירות הנשיא קצב ואחרים.
כדוגמא קלאסית למצב המביך – בה פעלו רשויות אכיפת החוק ובית המשפט במיוחד, בא לידי ביטוי הן בפרשת קצב, בה התראיינו המתלוננות למיניהן, בתקשורת בדגש על א' מלשכת הנשיא וא' ממשרד התחבורה, לרבות ראיון עם ח"כ שלי יחימוביץ עם המתלוננת א' העיקרית.
מיד אחרי הראיון – הכריזה ח"כ יחימוביץ, שהיא מאמינה למתלוננת ולגרסתה ואף היתה בין עדות התביעה במשפט.
מבחינה משפטית, כל ההליך הזה הוא פסול ופגום, והיה על בית המשפט לפסול אותו. אסור היה, לאפשר לח"כ יחימוביץ, להעיד בבית משפט, ובוודאי שלא לקבל ראיות פסולות כחלק ממהלך המשפט. בארה"ב, על פי החוקה, הליך משפטי לא הוגן, הוא עילה לפסילת משפט. הגיעה העת – שגם בתי משפט בישראל יתחילו לתת דגש, למשפט הוגן ולהליכים נקיים.
מקרה נוסף בולט במיוחד – היה משפטו של מאבטח הרמטכ"ל. הקצין שהואשם בניסיון אונס, תקיפה ומעשים מגונים. כל העדויות, לרבות שחזורים בשטח, הופיעו בראש החדשות בטלויזיה ובעיתונות, עוד לפני שהחל הדיון, עוד לפני שהחל יום דיון אחד בבית משפט, ולפני שהוגשה אפילו ראיה אחת לשופטים.
זהו מקרה קלאסי של שפיטה ע"י העיתונות, שפיטה ע"י הציבור, בצורה חד צדדית, חד ממדית, חד גרסתית, שלמעשה פוסלת את כל ההליך הפלילי.
אם לבית המשפט – היה מספיק אומץ והיה בעל יוזמה, היה פוסל עדויות שפורסמו טרם עת, כתוצאה מכך היו גם עבריינים יוצאים זכאים, יתכן והרשויות היו מתעוררות מזמן לבלום את התופעה. הנושא של הליך תקין ומשפט הוגן, חייב לחלחל למערכת המשפט.
והרי עיקרי השלבים של החקירה ואפשרויות ההדלפה:
א. בשלב החקירה המשטרתית - כל החומר הרלוונטי והמעניין נמצא רק בידי המשטרה. כל הדלפה משלב זה אפשר לשייך למשטרה, לאמור: חוקרים, קציני חקירה (מתורגמנים אם צריך), או שוטרים שמסתובבים סביב החוקרים.
המניעים: קשרים הדוקים עם עיתונאים מסוימים, עיתונאי חצר, בשיטת הדלף לי – אפרסם אותך, או חייב לך כתבה. אגו, תחרות בין אגפים, אזורים, רצון לקידום, לפרסום, להראות עשייה ומעשים, ולפעמים – הדלפות מגמתיות עם מטרה ספציפית לקדם או לפגוע בחקירה תלוי במדליף.
כדי למנוע אי הבנות: ההדלפות מכל הגופים, כפי שיוסבר בהמשך, מונעים מרוב מרכיבי ההדלפה שפרטתי לעיל.
ב. חומר החקירה מועבר לפרקליטות – מעגל ההדלפות מתרחב, רוב המניעים שפורטו תופסים גם כאן, בהתחשב בנסיבות וברקע.
ג. החומר מועבר לסנגוריה – מעגל ההדלפות גדל וגדל. הסנגוריה, לפעמים בלית ברירה ומתוך דחף להגן על הקליינט, ועל גרסתו, שלא תמיד נשמעת ברבים, נאלצים לצאת להגנתו בתקשורת, תוך הצגת גרסה ידידותית עם רצון לשנות את דעת הקהל.
התוצאה לא תמיד מצליחה – כי המומנטום בפרסום כבר עבר והוא נוטה לרעת הנאשם/המתגונן ברוב המקרים.
ד. בית המשפט – חומר שמוגש לבית משפט בצורה פומבית ואין עליו חיסיון או צו איסור פרסום מטעם בית המשפט, אין מניעה לפרסום פומבי שוטף ומעודכן.
הבעיה – שיש מסמכים וראיות, שלא תמיד מעוניינים בפרסום מוקדם, או בטרם עת, אבל מאחר ומדובר במתמחים, קלדניות, מזכירות, יש וחומרים או קלטות זולגות לעיתונות עוד בטרם הגיעו לשלב הבשלה משפטית פרסומית.
ה. לסיכום – מאחר וכל הגורמים, במקום לשמור על איפוק וריסון, פועלים ההיפך מכך ובכך פוגמים ומזהמים את ההליך המשפטי התקין, החליטו במשרד המשפטים ???, בהליכי חקיקה וענישה.
לדעתי – הפתרון איננו בחקיקה וענישה בלבד, את שיטפון ההדלפות, הראיונות של עדים בתקשורת בטרם העידו בבית משפט, הצגת חומרי חקירה מצולמים, מעקבים, האזנות סתר בתקשורת בטרם עת – יש לבלום בדרכים שונות מאשר חקיקה וענישה בחוק.
הטלת עונש מאסר על עיתונאים – שחומרי חקירה הודלפו להם והניחו בתיקם סיפורים חמים וסקופים, נראית לא במקומה.
את המלחמה נגד – יש להתחיל קודם לכן, כנגד הגורמים שבידם חומר ההדלפה, כפי שפורט לעיל.
מתי שמעתם בפעם האחרונה אם בכלל – ששוטר, חוקר, פרקליט, עובד בית משפט, הוענש, הודח, מתפקידו עקב הדלפה.
מתי שמעתם לאחרונה – שעיתון, כלי תקשורת אלקטרוני על עורכיו ובעליו – הוזהר ע"י היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, בעניין פרסום חומרים מודלפים או פסולים.
כאשר יש חשש לפריצת סכר, או סדק שיכול לסכן את האיזור, לא מטפלים בשולי הנהר אלא מנסים לסתום או לחזק את הסכר מלמעלה, ממקור הסכנה ולא להעניש את הדייגים שלמרגלות הסכר או לאורך הנהר.
כאשר היועץ המשפטי היוצא, מני מזוז, התראיין בתקשורת בפרשת הנשיא קצב – הוא עבר על כל כללי "הסוב-יודיצה", הוא התייחס לחקירה ותוצאותיה בצורה פסולה וחריגה – אז "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו...."
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
