התקווה, הכיסופים, הבלתי יאומן ? הכל התגשם: "ו?ה' פ??ק?ד א?ת ש??ר?ה כ??א?ש??ר א?מ?ר ו?י??ע?ש? ה' ל?ש??ר?ה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אותו אלהים" (ברא' כא, א?ב).
אברהם קורא בשם "יצחק", לבן זקוניו שנולד מאשתו שרה (שם, ג).
שם הבן אינו מפתיע, לפחות משני טעמים:
א. כך הבטיח אלוהים לאברהם: "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" (ברא' יז, כא).
ב. ההיערכות להולדת בנם המשותף של אברהם ושרה, הייתה כרוכה בביטויי צחוק. צחוק שצחקו אברהם וגם שרה לשמע האפשרות שהם, בגילם המתקדם (ברא' יח, יא), יילדו בן משותף: "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (ברא' יז, יז), כך מגיב אברהם. שרה אינה מגיבה אחרת: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדני זקן" (ברא' יח, יב).
גם כעת, לאחר הולדת הבן המשותף, ולאחר ברית המילה, שרה אינה שוכחת לציין: הולדת בן לאברהם בן המאה עשויה לעורר אך צחוק: "ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" (ברא' כא, ו).
אין עוד דמות במקרא ששמה קשור, באופן מובהק כל כך, לנסיבות הולדתה.
הילד גדל, וודאי בשמחה ובצחוק; ובהיגמל יצחק עורך אברהם, האב הגאה משתה גדול: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (שם, ח). רש"י מבין שלמשתה שמח זה הגיעו אורחים רבים וביניהם אף: "היו שם גדולי הדור, שם ועבר ואבימלך" (רש"י לפסוק).
במשתה המפואר והשמח והעליז הזה, נכח וודאי גם אחיו (למחצה) הבכור ישמעאל. שרה מגלה שאותו ישמעאל, או כפי שהיא מכנה אותו "בן הגר המצרית", משתלב כנראה בעליזות המשתה והוא "מצחק" (ברא' כא, ט).
לאחר ה"מצחק" של ישמעאל, דורשת שרה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל אותם היא מכנה "האמה הזאת" ו"בן האמה הזאת", ונימוקה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם, י).
כפי שאנו קוראים נימוקה של שרה אינו כולל התייחסות ל"מ?צ?ח?ק" של ישמעאל, אלא לנושא הירושה. פרשנים שונים אינם מקבלים זאת ומציעים הסברים שונים ל"מצחק", שעשויים אם לא להצדיק לפחות לגלות הבנה לדרישתה של שרה.
יש מדרשים בהם מובנת המילה הזו כנושאת משמעות שלילית: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ["רבי עקיבא דורש: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים [...] מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו)]. יונתן ורש"י הולכים בעקבות פרשנות זו "מצחק לעבודה זרה וכורע לה'" (יונתן); "לשון עבודה זרה [...] דבר אחר לשון גילוי עריות[...] דבר אחר לשון רציחה" (רש"י).
פרשנות כזו עשויה להיתפס כהצדקה לגירוש הגר וישמעאל מבית אברהם המדברה.
אבל, המשמעות השלילית לפועל "מ?צ?ח?ק" משחירה גם את ההורים את אברהם ואת שרה! ממה נפשך, אם עובד עבודה זרה, חוטא בגילוי עריות ורוצח מתפתח, במשך ארבע-עשרה שנה, בבית אברהם ושרה, האם אין זה מכתים את החינוך שאותו הקנו לו הוריו?
אכן, מצויה גם הבנה אחרת.
כך במדרשים: "אמר רבי שמעון בן יוחאי [...] ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא [...] עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו).
ומה "ההצדקה" לגירוש, לפי אותו מדרש: "אמר רבי שמעון בן יוחאי [...] אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהו שוטים אל תהו שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקין" (תוספתא מסכת סוטה ו, ו).
רמב"ן דוחה את כל הפירושים האלה וטוען: "והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, [...] וכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי אמרה: העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת".
פרשנויות אלה צמודות יותר למפורש במקרא. באותו כוון טוען רשב"ם: "שכבר גדל הרבה. ולא רצתה לשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק".
רשב"ם מעביר,אפוא, את המניע לגירוש ישמעאל והגר מהתנהגות ישמעאל לרצונה של שרה שרק בנה יירש את האב, ולא בן הגר השפחה.
ראב"ע מחריף יותר את הביקורת הסמויה על שרה באמרו: "מצחק, כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה". כאילו אמר, משובת-נעורים אינה סיבה לגירוש.
תגובת אברהם מחזקת את התפיסה שאין פגם בהתנהגות ישמעאל: "ו?י??ר?ע ה?ד??ב?ר מ?א?ד ב??ע?ינ?י א?ב?ר?ה?ם ע?ל או?ד?ת ב??נו?" (ברא' כא, יא). אמנם יונתן סבור שלאברהם כאבה התנהגות ישמעאל: "על ע?נין ישמעאל בנו שיעבוד לעבודה זרה". אבל רש"י מבין שפשוטו של מקרא מתאר כאב אב: "ופשוטו על שאמרה לו לשלחו". כך גם רמב"ן: "והנכון בעיני [...] מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה".
במלים אחרות, פשוטו של מקרא וגם פרשנויות אחדות אינם מוצאים פגם בהתנהגותו של ישמעאל. מערכת היחסים בין יצחק לישמעאל אינה משקפת תחרות, יריבות או שנאה.
אני מציע כוון נוסף.
כפי שאמרנו לעיל, ההיערכות להולדת יצחק, וגם הולדתו הייתה כרוכה בצחוק. חשוב לזכור מוקד הצחוק שצחקו אברהם ושרה היה הם עצמם, ולא אף אחד אחר!
ואז, צחק גם ישמעאל.
שרה הפסיקה לצחוק, שרה עברה לחוק.
שרה עברה לחוק הירושה.
ברגע שנעלם הצחוק של שרה, הופיעה מוראו של החוק, שאינו אוהב "צחוקים".
שרה לא יכלה לשמוע שגם בנה של הגר שותף לצחוק, לעליזות ולשמחה, ואז היא פנתה לעזרת החוק!
האין זה משקף מציאות מוכרת?
מנהיגים שאינם מעיזים לצחוק על עצמם. מנהיגים שהם מאוד רציניים וחמורים במחשבתם ובתפקודם, מנהיגים שמה שמנחה אותם זו רק קפדנות של החוק (בדרך-כלל החוק שנוח להם לאמץ אותו).
למונהגים של מנהיגים כאלה, באמת אין סיבה לצחוק.
אז למה שלא נלמד לצחוק?
קודם על ומעצמנו, לא בלעג, לא בסרקזם אלא ברוח טובה. הרי אצל כל אחד מאתנו יש "משהו מצחיק", אז אם זה מצחיק למה שלא נצחק?
ומי יודע, אולי אם שרה הייתה ממשיכה לצחוק, ומקבלת באהבה ובהבנה גם את צחקוקו של ישמעאל, לא היינו צריכים לשאול:
"עד מתי אלי, אבקש ממך בתפילה / ועד מתי אלי נסתכל אחד / על השני / דרך כוונת רובה /
לא עוד יגורש ישמעאל למדבר / כל בוקר נקום לצד בנה של הגר / וישראל לא תושלך אל הים /
זאת האמת הפשוטה לבני אברהם" (חמי רודנר, דרך כוונת הרובה).
ובמציאת היה הרבה צחוק ועליזות ושמחת חיים...
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
