משפט הנשיא קצב – הערות והארות
נשיא מדינת ישראל, הולך לכלא על עבירות מין. מזעזע, מדכא, מבייש, קשה להבנה ולצפייה.
היועץ המשפטי לממשלה (הקודם) מני מזוז – הציע לקצב "עסקת טיעון" חלומית, וקצב ענה לו ביריקה בפרצוף.
בלשון עממית – הוא "אכל אותה בגדול" – בשל אגו מנופח, גאווה, בושה או הדחקה.
הטעות של הסנגוריה – שנתנו לקצב לנהל את המשפט. שופטי בית המשפט העליון – האמינו לשופטי המחוזי בעניינה של המתלוננת א'.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
בית המשפט העליון – בהרכב קטלני, אימץ את כל הקביעות של בית המשפט המחוזי – השאיר את ההרשעה ואת העונש על כנו ורק הוסיף דברי ביקורת על התנהלותו של קצב, על מהימנותו ואישיותו ושלל את גרסת הסנגוריה המשנית (על יחסים בהסכמה) – ובעקיפין על קו ההגנה. העליון, גם העביר ביקורת נוקבת על התנהלות התקשורת בפרשת קצב.
הקביעה ששישה שופטים – קבעו את מהימנותה של א' (ממשרד התיירות) – כעדות אמת ואמינה, כטענת המתלוננת ומקורביה אינה נכונה.
בית המשפט המחוזי – קבע שהמתלוננת א' מהימנה עליו ובית המשפט העליון – קבע ששופטי המחוזי מהימנים עליו. שופטי העליון לא ראו, לא שמעו את המתלוננת, לא יכלו להתרשם ממנה ישירות – אלא מקריאת הפרוטוקול ולכן מצאו לנכון להאמין לשופטי המחוזי.
בעבירות בהן מדובר בעדות מול עדות – מה שקובע הן העדויות התומכות. האירועים ההתנהגות, התגובה המיידית, העדים המיידיים, וכמובן הראיות שניתן ללקט בזירה.
השופטים נוהגים בדרך כלל – להסתמך גם ולפעמים בעיקר על התרשמות מהעד, דרך מסירת עדותו, הופעתו והתנהגותו במשפט.
עדיין לא נוצר הכלי – שיכול למדוד, להעריך, להבין ולתת תשובה מהימנה, מה זה "מהימנות" – כיצד מעריכים אותה ואיך למעשה מגיעים למסקנה אובייקטיבית.
לרוב פועלת האינטואיציה, הניסיון וחכמת החיים – שנותנים בידי השופטים את הכלי לקבוע מהימנות. עד כמה זה רציני וניתן לסמוך על כך – אין לכך תשובה.
מניסיוני האישי, של 45 שנה בבתי משפט, נתקלתי בשופטים שאמרו גלויות, שאין להם את הכלים לבדיקה וקביעת "מהימנות" של עדים – ולכן לגביהם מה שקובע, הן העובדות, הראיות, העדים, האווירה, התגובות המיידיות והופעת העד/המתלונן/ת – הם כלי משני.
לעומת גישה זו, רוב השופטים – מאמצים את הגישה הישירה לאמור: ההתרשמות האישית באולם המשפט מהעד/מתלונן/ת, הופעתו, התנהלותו ועל פיו תוחלט ה"מהימנות".
מאחר שבית משפט לערעורים – מחוזי או עליון, לא מתערבים בקביעת מהימנות (אלא במקרים נדירים יוצאים מן הכלל) – הקביעה של הערכאה הראשונה – היא הקובעת את גורל המשפט.
במשפט קצב – הוכח פעם נוספת – שמהימנות שנקבעה במחוזי, לא ניתנת לשבירה בעליון, והיא למעשה שקבעה מראש את גורל הערעור.
בית המשפט המחוזי – קיבל פה אחד בצורה גורפת וחד משמעית את גרסת המתלוננת א' – ממשרד התחבורה – וכך גם בית המשפט העליון.
מקצועית משפטית, מתוך ניסיון רב שנים, הדבר נראה לי חשוד ולא מהימן בעליל.
קשה לי להאמין לאור העובדות, הסתירות שהיו, חלוף הזמן, שבית המשפט המחוזי לא מצא בדברי המתלוננת, סתירות, ספקות או אי דיוקים.
לא מתקבל על הדעת – שגרסתו הכללית של הנשיא קצב, כולה עטופה בשקרים ואין בה אמירות אמת. משהו שאולי הוא צודק, אומר אמת ויש לכך ביסוס במציאות.
שלא תהיה אי הבנה – יתכן וקצב אכן עשה, ביצע, את מה שטוענים, אבל שכל גרסתו בשקר וכל גרסת המתלוננות אמת ללא רבב ואי דיוקים - קשה לעיכול ולהבנה.
קו ההגנה – הוא המפתח לניהול משפט, אילו קצב היה מיד בתחילת המשפט או העדויות במשטרה, טוען שהיו יחסי קרבה, אהבה או פלרטוט בינו לבין המתלוננות, המשפט היה נראה ומתנהל אחרת והאישומים היו כמובן שונים – ולא היינו מגיעים לתוצאה הנוכחית.
קו הגנה של הכחשה טוטאלית – אלא רק יחסי עבודה תקינים, הוא מסוכן מאד בנסיבות כפי שהתבררו במשפט זה.
אחריות הסנגוריה והתנהלותה
סנגורים וותיקים, בעלי מעמד, סמכות ואוטוריטה, לא מסכימים ולא מאפשרים לנאשם/קליינט להכתיב את קו ההגנה ואת דרך ניהול המשפט.
האם הסנגורים פעלו נכון שהמשיכו בייצוג?
שאלה מקצועית מצוינת, שאין לה תשובה חד משמעית.
אני יכול להעיד על עצמי – שהייתי מתפטר ואת זה הייתי ממליץ גם לצוות המעולה של קצב.
אבל מצד שני – נאמנות ללקוח וייצוגו בכל תנאי וגם הקשה ביותר, למרות עקשנותו ואי הסכמתו לקו ההגנה, אינו בכל מקרה ותנאי להתפטרות לאחר הליכה והשקעה רבת שעות בתיק.
הסנגורים – הזהירו את קצב, מהתוצאות שעלולות להיות מביטול העסקה – הוא הבין, הוא הסכים וכל האחריות נופלת עליו ולא על סנגוריו.
סנגור וקליינט – היחסים ביניהם, בנויים ומושתתים על אמון, כמו בין רופא וחולה. אבל אסור לשכוח, שהקליינט במידה והוא בעל מעמד ואישיות עצמאית, לא תמיד מוכן למסור עצמו כליל בידי הסנגור. יש קליינטים שהם מעורבים בכל מהלכי המשפט, וגם משפיעים עליו.
בכל מקרה של "עסקת טיעון" – מי שקובע סופית אם לקבלה או לסרב לה – הוא הקליינט ולא העורך דין שלו.
הנשיא קצב קיבל "עסקת טיעון" – חלומית, הסנגורים שהשיגו אותה, עשו עבודה מקצועית מעולה וקצב אפילו חתם על הטיוטה.
ואז נכנס השד בקצב – והוא ביטל העסקה – הסנגורים, הזהירו, התחננו וקצב עמד בשלו.
אפשר לא להסכים עם הסנגורים, אבל אפשר גם להעריך אותם שהחליטו להמשיך ולייצגו על אף הקשיים, תוך אמונה שאולי אולי יצליחו בערעור.
האם הרכב שונה בבית המשפט העליון – היה מביא לתוצאה שונה.
בהחלט יכול להיות שכן. לא הייתי מהמר על זיכוי מוחלט, אבל כן ניתן לשער לתוצאה שונה, הן בשינוי חלק מהאישומים והן בהקלה בעונש. יתירה מכך, הרכב שונה במחוזי, יתכן והיה מביא לתוצאה שונה – וכבר היו דברים מעולם.
וכפי שאמרתי לעיל – קבלת גרסת המתלוננת וחברותיה, בצורה גורפת וחד משמעית – מעוררת תהיות בלשון המעטה. כלומר: אפשר להרשיע, גם כשיש ספקות, אי דיוקים, סתירות קלות ולקבוע שסך העדות העיקרית על המעשה אמינה ונכונה.
להזכירכם, הצוות של מני מזוז – טען בבג"צ, שמעטפת הראיות לגבי א' מבית הנשיא וא' ממשרד התחבורה – היא בעייתית וקשה יהיה להשיג הרשעה – א' מבית הנשיא הוצאה מכתב האישום כתוצאה מכך.
כלומר: היו ספקות לגבי גרסאות המתלוננות. הטענה שנוספו עדויות לתביעה, נכונה כמו הטענה שנוספו עדויות להגנה.
אסור לשכוח – השופט העליון דנציגר – כאשר דן בבקשה לדחות את כניסתו של קצב לכלא, לאחר ההרשעה בבית המשפט המחוזי – כתב בהחלטה שלאחר עיון בראיות, יש לטענות הסנגוריה בסיס שאולי ישנו התוצאה.
כלומר, לא היתה אחידות דעים, מוחלטת וגורפת ולכן בהחלט ניתן לשער, שהרכב שופטים אחר, יתכן והיה רואה את הדברים קצת אחרת.
לסיכום: ניתן לומר, אם נשתמש בלשון בוטה ובשפת רחוב – שקצב היה "אידיוט" – שלא קיבל את "עסקת הטיעון" – ולכן אכל אותה בגדול.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
