מאבקי העובדים המאורגנים שאנו רגילים אליהם בישראל, הם, על פי רוב, מאבקים עם שפם מעומלן. הדורשים הנדכאים הם שכבת בעלי הממון, מבין עובדי ישראל. וכיאה לבעלי ממון הנאבקים בבעלי ממון ושררה אחרים (על פי רוב, הממשלה לשלוחותיה), המאבק הוא חד, מכאיב והפשרה, מהירה וכדאית. עיצומים במשק החשמל ? ודוחים את הפרטת חברת החשמל, סוגרים את נתב"ג ? ועובדי רשות שדות התעופה מקבלים העלאה, עוצרים את תנועת האוניות ? וההסכם הרצוי מונח על השולחן. כוחנות פוגשת כוחנות, הון פוגש הון, גברים פוגשים גברים והדיל נסגר.
מאבק המורים לשיפור שכרם ותנאי עבודתם, מזכיר, מבחינות רבות את מצוקתו של הילד המוזר בכיתה. קצת שתקן, קצת ספגן, קצת ארכאי, זקן, משהו, הנזלת בזווית האף והמשקפיים, מונחות ברישול על החותם. מצוקתו מורכבת, לא ברורה, בלתי מובנת. ואילו הוא חש בודד, יחיד מול העולם. מה הוא בדיוק רוצה הילד הזה? שואלת את עצמה המורה, מה בדיוק הסיפור שלו? לעיתים, תחליף בדיחה קלה על חשבונו, יחד עם נותני הטון בכיתה, לעיתים תצחק עליו צחוק גדול , בשעת הפסקת התה, בחדר המורים.
אותה מורה, הנאבקת היום בעבור שכרה ובעבור החינוך בישראל, היא כמו אותו ילד תלוש מה בכיתתה; מיושנת, לא רלוונטית, מורכבת, מעייפת וממש לא מעניינת. קיומם של מאות ילדים מוזרים במאות כיתות בישראל, היא סיבה מספקת כדי להזדהות עם נחיצותו של שינוי יסודי ובסיסי במערכת החינוך. ללא ספק, הם אינם צדיקי הדור, מורינו, ואף למטה מזה. אחרי שייענו דרישות שכרם, מעניין אם נושאי החינוך לערכים וגודל הכיתות יעסיקו אותם. בסופו של יום, הרי ההישגיות, הרדיפה אחרי הציון, השעבוד לתעודת הבגרות, העדפת החזות, המסגרת והמערכת על פני הפרט ? נולדו בבית-ספרם. גם שר האוצר הציני וצוות פקידוניו, גדלו בבתי-הספר בישראל, אצל אותם מורים המפגינים היום נמרצות.
ובכל זאת, יש במאבק המורים ריח, ריח בלבד של מאבק מעמדי. המורים הם המידל קלאס הישראלי במיטבו. רובם עובדים לפרנסתם, משכילים בדרגה זו או אחרת, אנשים רגילים, מחויבים לתפקידם, אכפתיים ברמה זו או אחרת. שכרם מאפשר להם לא הרבה יותר מאשר לחיות בכבוד, לרכוש מזון, לשלם חשבונות, להחזיק מכונית קטנה. במידה ונישאו לבני זוג המרוויחים יותר, רמת חייהם גבוהה יותר ובמידה ולא הם מנהלים חיים ספרטניים למדי. רובם, נעדרי יכולת מסחרית ויזמית (היכולה להגדיל את הכנסתם) וגם אם ישנה יכולת כזו, הרי שאין ברשותם זמן וכוח. עבודתם שואבת ומחייבת. מבחינות רבות הם אנשי הרוח של ישראל. אמנם אין הם סופרים מהוללים, או ציירים מפורסמים, אך הם עוסקים, או אמורים לעסוק בכל מה שהיא רוח . מרוחקת מאדמת המציאות, נעדרת גבולות פיסיים, שואבת את עוצמתה ממאגרי כוחות נסתרים... הילדים של כולנו הם אצלם למשמרת והם אמורים להפכם לא רק לאזרחים טובים, חיילים נאמנים ועובדים יצרניים, אלא גם ? ובעיקר ? לבני-אדם. וזה קשה עד בלתי אפשרי ותובעני ומחייב ומלבה בנפשם אש ותמרות עשן, אותם לא פוגשים רבים כפי שפוגשים מורינו. והם נדחקים אל קרן זווית החברה בישראל, שהרי את המשימות המוטלות על כתפיהם יכול לכאורה הכסף של אבא לעשות גם אחרי הטיול לחו"ל שאחרי (או במקום) הצבא. השלמת בגרויות, מורים פרטיים, מכללות לעשירים, משרות מובטחות מכורח זכות אבות ? ואין צורך בסחורתם. שהרי בעיני רבים, מטרתם העיקרית היא, קודם לכל, להביא את ליטרת תעודת הבגרות המשובחת אל מפתן ההורים. והם, המורים, עומדים, בצורה זו או אחרת, מול פרץ החומרנות המטורפת הזו ובכוחם המוגבל והמוחלש, מקטינים ומאזנים אותה ולו במעט.
לפיכך, מגיע להם להרוויח. לא בטירוף, לא בראוותנות, לא בשחצנות, אבל להרוויח. שילמדו, שיטיילו, שיבלו, שיאכלו אורגני, שילכו לפסיכולוג, שיקנו בגדים, שיקבלו מסאז, שיעשו כל מה שמי שיש לו ליותר מגבינה וארנונה עושה. ובאמת, יש מהיכן ויש מקורות ויש עודפים ומגיע למורים. וגם לנו מגיע שיהיו כאן ילדים מאושרים יותר, שלמים יותר ומוצלחים יותר. למעשה, איננו יכולים לוותר על זה. ובעוד שהחולצה שיקנו בתוספת שכרם היא ספק מותרות עבורם, הרי שהתוצרת שלהם, היא הכרחית וקיומית בעבורנו.
אכן, ריח של מאבק מעמדי. הילד החריג של הכיתה סוף סוף עומד על השולחן ופותח את ליבו. וכולם מקשיבים ומזילים דמעה ואיכשהו חשים את כאבו ועלבונו. כולם, מלבד המורה ציונה, המוציאה אותו להירשם אצל המנהל וממשיכה אל הפרק הבא ש"חייבים להספיק לבגרות" וגרונה כלל אינו ניחר.
טל רביד - בהירות.
מפגשים אישיים וקבוצתיים
www.bhirout.com
04-8711887
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
