לימוד ותיקון התנועה 

כשתינוק נולד הוא מוטל על הארץ. הכוח היחיד הפועל עליו הוא כוח המשיכה וכוח זה עוטף אותו ומספק לו משענת.
אט אט, מתחיל התינוק להתנגד לכוח המשיכה. בהתחלה הוא מרים את הצוואר. לאחר מכן, טלטול הצוואר מתחיל להניע קלות את שאר הגוף. אז מצטרפות הידיים והרגליים והתינוק מצליח לזחול ולהתגלגל ואחר כך לשבת.
תהליך זה מתרחש לאט, ומאפשר לגופו של התינוק להבין את הדרך בה הוא פועל: מה קורה כשהיד מתרוממת מהאדמה, מה מביא את הגוף להתגלגל, מהיכן מגיע הכוח הדרוש כדי לשבת ולזחול.
כמובן שהתינוק אינו יכול להסביר זאת, אך הקואורדינציה והידע נטמעים בגופו, וניתן להבחין בתנועה החכמה של תינוקות, בהקשרים התנועתיים שהם מבצעים ובגמישות של גופם הרענן.

במעבר לעמידה נוצר הקושי: העמידה על שתיים מרחיקה את האדם מן האדמה. הקשר שלו לארץ הוא כעת רק דרך כפות הרגליים, דבר המפחית את יציבותו. הוא יכול בקלות לאבד את שיווי המשקל וליפול.
החזה, הבטן והלב, שהיו מוגנים ומוסתרים בתקופת הזחילה והישיבה, הם כעת חשופים לעולם באופן מוחלט, והאדם נהיה פגיע ושביר.
( אמנם התינוק מבין זאת ברובד מוגבל, אך הוא יודע כי סיכוייו ליפול ולהיפגע רבים יותר).
נוסף לזאת, מרגע שתינוק עומד על רגליו כבר מצופה ממנו להתקדם הלאה, להמשיך להתפתח ולגדול. וכך כהרף עין, נוצרת מעמסה גדולה- פיסית ונפשית ?על האדם הקטן שצריך להגיב לחיים ובו זמנית לשמור על עצמו.

המלה שבר אמנם נשמעת דרמטית, אך לדעתי המעבר מארבע לשתיים, הוא אכן טראומטי עבור האנושות.

בשלב זה נוצר מתח והגוף קופא. ההקשרים שנוצרו בגופו של התינוק בזמן הזחילה והישיבה מטשטשים. על אף שהוא הבין שמקור התנועה הוא מהאגן ושהגוף נע היטב כשהוא חופשי ודינמי ? הוא מתחיל לייצב את עצמו על ידי הפחתת התנועה, על ידי כיווץ של הצוואר, הלסת, הכתפיים והאגן ועל ידי שימוש יתר בעיניים.
הנעליים והסנדלים, מנתקות אותו עוד יותר מן האדמה ומנוונות את כפות רגליו, שהן המפגש היחיד שנותר לו עם האדמה.

מבחינה נפשית גם כן מתרחש כיווץ. הילד לא רוצה להישאר פגיע, חסר ביטחון, ומפוחד. הוא אינו רוצה לתת ביטוי לכאב שנגרם לו בעקבות השבר, וכך הוא סוגר את איזור החזה גם מבחינה פיסית וגם מבחינה נפשית. הוא שם מסך בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם שבחוץ, העולם המאיים וחסר הוודאות.

כך אנו גדלים, מנותקים מהתנועה הטבעית והנכונה לגופנו ובעצם מנותקים גם מעצמנו- מהצורך שלנו להיות רגישים לעצמנו ולעולם.
אפילו בזמן השינה, כאשר אנו שוב קרובים לאדמה והגוף מקבל תמיכה כמעט מלאה, כבר קשה לרבים לשחרר חלקים שונים בגוף ולנוח היטב.

אם כך, יש לנו המבוגרים, צורך ללמד את גופנו מחדש כיצד לעמוד, ללכת, לאזן את עצמו בצורה נכונה.
דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה.
יש צורך ואפשרות ?כמבוגרים- להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.

ישנן טכניקות רבות המסייעות לאדם להבין מחדש את גופו. הטאי- צ'י, טכניקת פלדנקרייז וטכניקת אלכסנדר הן כמה מהקרובות לליבי, כאשר אני מעדיף את העבודה הדינמית (תוך כדי תנועה) על פני תרגול סטטי(עמידה, ישיבה), ואת הטכניקות אשר לוקחות את האדם- דרך התנועה- גם למקום פנימי של שחרור ורכות.
אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות הנפשית, דרושה התמסרות.
יש להבין כי זו השקעה הכרחית על מנת לחיות חיים מלאים יותר, בגוף חזק ומשוחרר, שאינו הולך ונשחק במהירות ואינו אוצר בתוכו את אינספור הלחצים של האדם המודרני.
השינוי בגוף משנה את אופן התפיסה של המציאות כולה ומאפשר לאדם להיות קרוב יותר לעצמו ורגיש יותר לסביבתו





נדב בנתור, מורה לתנועה ויציבה מלמד אימפרוביזציה ותנועה

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי