הייתי עד לסיטואציה מוכרת עד זרא: אישה יקרה לליבי, בעלת משרה יוקרתית ומשתלמת ביותר, הודיעה לאביה שבכוונתה לעזוב את מקום עבודתה הנוכחי ולחפש עבודה שתתאים לה יותר 'כי רע לה שם'. האב התרתח, סירב אפילו להקשיב, ניסה להסביר, לשכנע, להפחיד, לשקף את המצב בחוץ ולהראות לה שהיא לעולם לא תמצא משרה טובה יותר עם תנאים כל כך נוחים. הויכוח הסתיים בכעס משני הצדדים, אבל עזר לי להבהיר סוף סוף את הסוגיה הזו.
יש הבדלים עצומים בין הדור של ההורים שלנו (דור שני לשואה / דור ראשון למדינה) לבין הדור שלנו. ההבדל הוא בתפיסה לגבי מהות החיים, והוא מכתיב את ההתנהלות שלנו בכל תחומי החיים. בכל פעם שאני מתלונן על השחיתות השלטונית, על הביורוקרטיה ועל אי הצדק ששורר כאן, אבי תמיד אומר לי שאני חייב להעריך את מה שיש לנו כאן, כיוון שאין לי מושג מה זה לחיות בלי מדינה.
למען האמת, גם לו אין. הוא נולד מספר שנים לאחר קום המדינה. אבל הוא גדל בצילם של אלו שלא היה להם דבר. אלו ששרדו מחנות זוועה, מסעות מטלטלים בלב ים ומעברות מטונפות. והם שהשרישו בו את הצורך הכל כך חיוני במדינה. הם גם גידלו אותו מתוך תפיסה של הישרדות. בניין המדינה והישרדות. אז הוא הפנים, וגדל להיות שורד. אחרים בני דורו חיו ומתו בשביל בניין המדינה. זו הייתה מהות החיים. המדינה היא צורך הישרדותי. כסף היה (ועדיין) צורך הישרדותי. וכדי לחיות, צריך לדאוג שיהיו לנו שני אלו.
אנחנו גדלנו אחרת. אנחנו נמצאים אחרי כל המלחמות הנוראיות שעברו כאן לפני שבאנו, ואיימו להשמיד את הכל. אנחנו עברנו מלחמות קטנות משלנו. לבנון 1, לבנון 2, מלחמת המפרץ. חומת מגן. עזה. והמדינה עדיין כאן. אנחנו לא קונים את הסיפור הזה של ההישרדות. יותר מזה - אנחנו לא מוכנים לחיות בשביל לשרוד. אנחנו מחפשים גם מהות לחיים. ובזמן שהורינו עסוקים באיך לחיות, אנחנו מנסים להבין בשביל מה, בעצם, אנחנו חיים. והבירור הזה הוא קשה, מבלבל ומייגע.
אני לא חושב שמישהו טועה כאן. שתי התפיסות לגיטימיות. אבל כשאב אומר לביתו לא לעזוב מקום עבודה מצויין, גם אם הדבר אומר שהיא תהיה אומללה לשארית חייה, כי כל עוד היא שורדת זה בסדר, אז ברור שיש כאן פער שצריך להבין מאיפה הוא בא. אני ראיתי אנשים מאמללים את עצמם בעבודה ששנואה עליהם 30 שנה, בין 12-15 שעות ביממה. אנשים שהיו נשואים בסבל זה לזה במשך 40 שנה ולא חשבו לרגע לעזוב.
אני לא מסוגל להבין אותם. והקטע המצחיק הוא - שגם הם לא מסוגלים להבין אותי.
אני מבין את הצורך שלהם בהישרדות. מול הצורך הזה, מול המוות, הכל מתגמד- איכות חיים, שלווה, אושר. הכל. אבל אנחנו כבר יותר ביקורתיים. אנחנו לא מוכנים להקריב את מיטב שנותינו עבור מדינה שהבטיחה הבטחה שהיא לא מקיימת. אנחנו לא מוכנים לסבול בשביל כסף שלעולם לא יסב לנו אושר. אנחנו רוצים יותר. אנחנו מאמינים שאפשר יותר. שיש יותר. שהחיים הם יותר מלהמשיך לשאוף ולנשוף עוד יום נוסף. שהחיים אמורים להיות מלאים בצבע, בהגשמה עצמית, בהתפתחות ובאהבה. אולי אנחנו מקבלים דברים כמובן מאליו. אולי אנחנו נאיבים. אבל לפחות יש לנו תקווה.
_____________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אור אלון מאתר הארגון "צו פיוס".
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
