מאת: נסים גבאי gabbai@012.net.il
כמי שבא לעולם לפני טיפה יותר מ-60 שנה, מכיר אני את העולם כמו רבים מבני דורי - באור שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. בכל שנותיי הבוגרות לא האמנתי כי יגיע יום ואביט על העולם בעיניי "זקן משתאה" שאינו מבין כיצד הגענו עד הלום. אבל קיים שוני מהותי בין דרך חיי, ויסלחו לי אלה ואחרים לבין אזרח ממוצע שעובר חייו מעבודתו למשפחתו, לחופש השנתי ולמרכול.
מסלול חיי לא נח לרגע על זרי שושנים. אל תטעו. לא הרגשתי כחייל אובד במלחמת וייטנאם שלא השאירה הרבה מקום לכיף ו/או תקווה. את מלחמותיי הפרטיות והציבוריות בכל עוול מזדמן ביצעתי תמיד בהתאם לנסיבות העניין. ידעתי להפריד בין היופי הכללי של העולם מסביב, הצורך בשמירה על השפיות והשקט הפנימיים, ובין הכיעור והזוהמה שמשאירים מאחוריהם בני האדם שאינם יודעים כי הבומרנג דואג שבשורה התחתונה כולנו יוצאים בסופו של דבר מופסדים. דבר אחד לא היה מקבל אצלי ציון "עובר": רצונו של הזולת (פרט או ממסד) לבנות עצמו על חשבוני, ובלי לתת על כך דין וחשבון.
התחלתי מקונן שהעולם של היום אינו יותר העולם של פעם, ואכן השתנו בהתאם גם צורות ההתנהגות ההדדית בין היריבים, כל אחד וסגנון תקיפתו. אם פעם הייתה הארץ מזדעזעת מהפגנה ותליית שלטי מחאה הרי שהיום זה כבר לא מזיז לא לנשוא המחאה ולא לציבור הצופה בזה דרך רכבו החולף ביעף. אין ספק שזה מביא את כולנו להיערכות חדשה. גם יחצנ"ים רבים החלו משנים אסטרטגייה: תנו לכלבים לנבוח וראו ששום רע לא יקרה לנו.
העולם השתנה, ועימו גברו המושחתים. אדם לאדם זאב הפך עניין של שיגרה, ועל כך הוסיפה המשטרה את חדלונה המתמשך, וקיבעה את רוממות הפשע על הגנת האזרח. הממסד שכבר אמרנו שראה כי טוב לשתוק ולא להתייחס לתלונות האזרח, הביא להקמתם של מאות גופים וולונטריים העוסקים בנושא כדי להיות לעזר לנזקקים, אבל הם עומדים בד"כ חסרי אונים כנגד גורם העוולה שכמו הוירוסים המתחזקים והעמידים נגד האנטיביוטיקה שום דבר כבר לא מזיז להם.
כבר שנים רבות שאני מבין את מהות הבעייה. מהפגנות ומאמרי ביקורת, עברתי אט אט לעבר היכלי המשפט. לא שיש לי אמון מלא במערכות המשפט (ועל כך יעיד מאמרי "לית דין ולית דיין" המוכר לרבים והמפורסם בצפיית שיא), אבל גם לא מחקתי את המערכת המשפטית מסגנון הלוחמה הנדרש שלי כנגד עוולות שנגרמות כנגדי באופן אישי וציבורי.
עם נתונים קשים של צורך מתמיד לפתור בעיות בצורה עצמאית כאשר אין הרשויות פועלות על פי חוק ונותנות התשובות לאזרח, ואף בינינו לבינינו - האזרח האחד תופס טרמפ על המחדלים והרשלנות הציבורית ומנצל כאוס זה כדי לגרום נזק לאזרח האחר נוצר הצורך במציאת דרך אפקטיבית כדי למגר האבסורד הנורא הזה.
הדרך המודרנית שמצאתי היא כמובן בית המשפט. אם פעם חשבתי כי דרך ביהמ"ש ניתן רק לקבל החזר על הנזק שנגרם, מהר מאוד הבנתי שזו גם דרך מחאתית המהווה דוגמה לאחרים שאם ינצלו זכויותיהם - נביא ביחד למציאת קרן האור בקצה המנהרה האפילה בה אנו מגששים ללא תוחלת.
כאשר התכתבות, שיחות, ופניות אינסוף לחברת הכבלים על אי עמידה בתנאי ההסכם ו/או גביית יתר וכד' לא עוזרים אז אין דרך אחרת להעביר את המסר על הנזק שנגרם לי (ובקשת הפתרון כמובן) מאשר לפנות עם כל הסיפור לבית המשפט. כעת בא הצד השני, ומתעורר. רק כעת מתחיל הרגע שהצד השני מבין שיש בעיה. מרגע זה ואילך הצד השני הוא זה שמבקש הסדרי פשרה. כעת אין יותר צורך להתחנן אל הצד השני כדי שבכלל יתחיל לדבר איתך. זו הפעם הראשונה שהוא גם שומע וגם מגיב לטענותיך רק כי שופט משקיף מהצד ואינו נותן לו לבלבל לך את המח בשטויות ו/או ניסיונות התחמקות.
כאשר עוצר אותך שוטר ורושם לך דו"ח תנועה תלוש מהמציאות, כל מה שאתה יכול לעשות זה להתפוצץ מכעס. לפוצץ את השוטר אסור על פי חוק, ואת מי שניסה זאת מחוסר שליטה עצמית, ניתן לשאול אם היה זה כדאי אבל לשם כך צריך לקבוע עימו פגישה בכלא ובשעות הקבלה. הדרך האחרת היא מכתב תלונה למשטרה. כמובן שהמשטרה מטפלת בתלונות האזרחים רק שהתוצאה בכמעט כל התלונות זהה: לא מצאנו כל עילה לביטול הדו"ח. אם התלונה נגד אותו שוטר מוצדקת, אז למה ללכת ולשלם את הדו"ח? מחוסר זמן להגיע לביהמ"ש? לי זה לא נראה. הדרך הזו של השלמה עם עיוותי המערכות הציבוריות, לא תאמה מעולם את תרבות חיי המקורית שינקתי מהספרות היפה, מהבית, ומהסרטים המרגשים עד דמעות.
גם השכן הרע מרגיז אותי. למי מאיתנו הגר בבניין משותף אין שכנים רעים?! הרי זה כמעט כורח המציאות. אז מה, לשתוק?! גם כשהוא לא משלם מיסי וועד הבית?! למה?! למה שכולם ישלמו ורק בעלי עוצמת הזרוע ושרירי מכון הכושר אלה ייהנו מכל השירותים המשותפים ללא כל תשלום?! לשם כך נועד ביהמ"ש, ותאמינו לי שאחרי עשר דקות מרגע שעבריין כזה רואה את התביעה על סף דלתו הוא רץ לשלם כמו טטלה.
כמה תלונות שהגשתם במשטרה על גניבה, שוד, אלימות, נזק, ומה לא, בכלל לא מגיעות לתחילת טיפול?! למי אין סיפור אישי על אכזבה עצומה מאי טיפולה של המשטרה: "מחוסר עניין לציבור". הבנתם?! המשטרה החליטה שאין עניין לציבור שאיקס גרם שתוסעו לבית החולים עם אמבולנס, במקום ליעדכם האמיתי, ואחרי שכילה בכם את זעמו ופיזר עליכם את מירב מחלותיו מסבירים לכם במשטרה שאין לכל הסיפור הזה עניין ציבורי. אם אני שמעתי עשרות סיפורים כאלה, בטוח שכל אחד מהקוראים כאן יודע על לפחות סיפור מעצבן אחד כזה. אז למה?! למה זה מגיע לנו?!
מתברר שביהמ"ש הוא הדרך היחידה להביא את הקונפליקטים הפרטיים והציבוריים שלנו למיצוי נכון, יעיל, ובדרך אלגנטית נטולת אלימות. זה מזכיר לי את הבדיחה הנפוצה: מישהו היה חייב למישהו אחר, מיליון ש"ח. החוב הלך ותפח, והחייב יצא מדעתו. כסף לשלם לא היה לו, והסיכוי שיחזיר אי פעם את החוב שאף לאפס. החייב לא יכול היה להירדם, ולילותיו הפכו סיוט מתמשך. יום אחד (או לילה מסוייט אחד) הבזיק במוחו רעיון: אלך ואספר לזה שאני חייב לו שאין לי כסף, לעולם לא יהיה לי, ואת החוב הוא יכול לשכוח מכורח העובדות. לפתע, לאחר שסיפר זאת לאותו אדם, הרגיש ידידינו שלווה עילאית. פתאום ראה את העולם באור נגוהות, ואת הצרות שהיו לו אך לפני רגע ידע כי העביר באופן חד וברור לאותו מסכן... שכנראה יהיה הוא שיפסיק להירדם מאותו יום והלאה.
כך גם התביעות בביהמ"ש. אחרי הגשת התביעה יכול התובע להתרווח על כורסתו מול הטלוויזיה, לחטוף תנומה, או סתם ללכת לזלול להנאתו. התובע יודע שמרגע זה, תמורת אגרת בימ"ש, הצד השני מתחיל להתרוצץ. רק הרגשה כזו היא הטיפול הרפואי הראשוני והיעיל ביותר כנגד עוגמת נפש.
מאחר ואופי האדם (ודרך טיפול הרשויות בתלונות) הוא: או שזה ימות או שזה..., הרי שהבאת התלונה לביהמ"ש מחזירה לפרופורציה את כל הסיפור. כאן אי אפשר יותר להתחמק מדיון ענייני. כאן כבר אי אפשר למרוח בזמן בלתי מוגבל את מתן התשובה. כאן גם קשה יותר לשקר, שהרי יש עוד זכוכית מגדלת בדמות השופט המשתתפת בכל רמות הויכוח.
לאן אני חותר.
אני חותר לעודד אתכם, כל אחד מכם, לא לשתוק.
יש לי רצון עז להיכנס למוחכם הרגוע, ולהרגיז אתכם.
כל ארוע חמור שקורה לכם, ואתם עוברים עליו לסדר היום בלי להביאו להכרעה בפני שופט בית משפט, הוא עידוד פשע של הגורם הרע, ושותפות לפשע מצידכם. בכך אתם מעצימים את רמת הפשע בארץ, ומכשירים את הקרקע לפשע הבא שיפול עליכם ועלינו בעתיד. רשות ציבורית קיימת לשרותכם וממומנת ע"י משלמי המיסים, וכל פעם שעובד ציבור עובר על החוק ומצפצף על חובתו לאזרח אסור שנשתוק לו. אם נשתוק וניתן לשיירה לעבור על פנינו תוך זלזול מופגן כלפינו אנא אנו הולכים?!
לסיום, הרשו לי מתן עזרה קטנה לאלה הזקוקים לה: אם מפאת חוסר זמן, חוסר יידע, התמצאות גרועה בכל ההליכים הנדרשים כדי למצות זכויות וכד', אין אתם יודעים מימינכם או משמאלכם, הרימו טלפון, כיתבו מייל, ואני לשרותכם.
זיכרו: מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת. מומחה תחבורה, עיתונאי, מנהל שיווק, ופעיל ציבור נגד עוולות ציבוריות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
