הספר "ואם תרצה אמור- חברותא במדרש ובאגדה" (הוצאת ראובן מס 2007 מאת מודי ברודצקי -תושב כפר-ורדים, ודוד הלל וינר, ישיבת ההסדר עכו), הוא ייחודי ומאד מאד מומלץ לעיון לכל בר-דעת באשר הוא, ולו רק בגלל מקוריות נקודת המוצא של "חילוני" ושל "דתי" הדרים בכפיפה אחת בספר, תוך דקדקנות בפירושים של מדרש ואגדה תלמודיים, שחלקם לפחות מקוריים ומופלאים בעיני. ממש כך.
אכן הוא מאפשר מתן פרוש נוסף, אחר, מבט אישי וציבורי רענן למדרשים ואגדות תלמודיות – כמיטב המסורת של התלמוד הבבלי ללגיטימציה להוסיף עוד דעה משל עצמו - "ואיבעת אימא" (ארמית - ואם תרצה, אמור / אומר).
הספר "ואם תרצה אמור" נכתב מתוך אהבה גדולה, אהבת החכמה, אהבת האדם ומתוך סקרנות וחקרנות אישית שלעולם לא באה על סיפוקה, כיצד ניתן להבין את האדם ופשר התנהגותו כמות שהוא, כפי שמשתקפים מדברי חז"ל. זאת באינטואיציה ותובנה אישית וניסיון שמלווה את מודי כבוגר בשל (שלדבריו הוא - חסר ידע רחב ומעמיק באוקיינוס הספרות ההלכתית), ולצדו, איתו, וגם כנגדו – תובנה של דוד, צעיר, איש הלכה מובהק, בעל ידע עצום ועמוק בתחום הדתי ההלכתי.
זיווג שכזה שמזווגים השמיים הם תופעה מיוחדת במינה. הפערים עצומים, אך גם אם אינם נעלמים לגמרי, ולא יכולים להיעלם, הם מגושרים בחוטים דקים של כיבוד הדדי וחברות, שחפה מתחושת דחיפות של שליחות כזו או אחרת. פשוט הווים חברותא, ומקבלים חילוקי דיעות כדבר מבורך וברור מאליו, ללא צורך לחנך ולהניע את האדם מדעתו לדעה של השני. ובזה גדולתו של ספר זה.
לדעתי, מעבר להתפעמות ודברי השבח הראויים, הייחוד הגדול של ספר זה הוא בנקודת המוצא של שני שותפים, הלומדים בחברותא, כשתהום פעורה ביניהם, שלא ניתן לגשר באמצעות מילים יפות, נימוסים והנהונים, ואין צורך בכך , כי כל ניסיון שכזה מביא להונאה עצמית ולמצג שווא. מדובר כאן בתהום המפרידה בין "חילוני" ל"יהודי דתי", ואת הסקירה הקצרה על הספר אני מרשה לעצמי לעבד בזוית ראייה זו, ולא במקרה.
ראשית אני רואה את מודי כחילוני ("זה שאינו מקיים תורה ומצוות" נקודה). הוא איננו מנסה למצוא חן ולהתאים עצמו לתפיסתו של דוד, רעהו לחברותא, אלא נאמן לדעותיו ותפיסותיו, שמהותן מאד "חילוניות". אמנם מודי טוען בספר שאין הוא שופט, ואין הוא מביע את דעתו המלומדה, אלא מנסה להקשיב לדברי חז"ל כמות שהם. כמובן שזה בלתי אפשרי, ובמקומות רבים בספר שומעים את קולו האישי הפרטי של מודי, כשחז"ל הם העילה להשמיעו, וזה שלעצמו מאד מרתק. דוד, לעומתו, מייצג את התפיסה ההלכתית של יהודי דתי במלוא עוצמתה, קולו הפנימי אישי כמעט לא נשמע, אלא אחרי פרגוד של אחריות ציבורית-דתית, להביא דברים ברוח ההלכה, שלא יתפרשו כיוצאים מקו מסוים ומובנה. זאת ללא ניסיון לכסות ולהסתיר, או לפחות להציג, מצג של "עבותות אהבה" (ביטוי של החזון אי"ש) לחילוני, שאין בו כנות ויושרה פנימית באמונה העמוקה שכך הם הדברים .
התהום המזדקרת מתוך הספר אינה אלא המחשה נדירה של הסוגיה שהיא לב ליבה של ההבנה מיהו חילוני ולמה, ומיהו דתי-יהודי ולמה: האם באמת מה שמניע אותנו, התפיסה המוסרית האישית והחברתית שלאורה אנו מתנהגים, - מונעים ממניע דתי ציבורי (שיפורט להלן) או שמא רצון וביצוע חופשי, מניע מוסרי הומני, אתאיסטי במהותו, של חילוני.
ואסביר: הטיעון המרכזי שלי כאן הוא, שהמניע המוסרי של היהודי הדתי, זה המקיים דיני תורה ומצוות, הוא ריצוי השם, או במילים אחרות - "להכיר ולדעת אותך תתברך" – פסוק הסיום של התפילה לשלום של הרבי נחמן מברסלב (ליקוטי תפילות של ר' נחמן מברסלב חלק שני תפילה נג), שמרבים לצטטה כמות שהיא בימי זיכרון, כתפילה לישוב מחלוקות וכד', או כשעטנז משונה עם תוספות של אחרים: "רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך תתברך, לנצח." או למשל, ההכרזה של חזון אי"ש (בספרו אמונה וביטחון פרק ג', סע' א): "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר בתורת המוסר". חד וחלק.
כלומר – המניע העמוק של המוסר האישי בקרב יהודי דתי הוא קודם כל ומעל הכל – ריצוי השם באמצעות עשייה מדוקדקת של דיני תורה ומצוות, נקודה.
לעומתו, המוסר החילוני הוא הפרט עצמו, שהוא העילה והוא המרכז: חמלה, נתינה וקבלה, הכרת זכות האחר, בעצם כל חי, ללא הגבלה ואפיונים, כחלק בלתי נפרד מזכות הפרט – היא היא האתיקה שלאורה נוהג החילוני, ולשם כך אין סיבה נוספת לדעת אותך (אליבא דנחמן מברסלב), להכריע (אליבא דחזון אי"ש), כמו גם לפעול לשם שמיים וכיו'ב.
הספר משקף באופן מאד בולט סוגיה מעצבת זו, גם אם היא אינה מצוינת בספר ככזו, ולא מוכרזת ככזו. עניין זה בולט מאד בדברי הפתיחה של מודי ושל דוד. מודי טוען שמה שגרם להתעמק וללמוד את חז"ל, היא העובדה שגישתם חסרת הפניות לכל נושא, ללא משוא פנים. באמצעות גישה זו, הוא מוצא עצמו לומד משהו אודות עצמו. במילים אחרות, סקרנות "חילונית" למסע בספרות חז"ל לשם מסע מרתק לנשמתו פנימה.
דוד, לעומתו, מצדיק את השקעת הזמן עם מודי, שאינו בקיא בספרות ההלכתית, ואינו מקיים מצוות, כשהוא פותח במשפט "ללימוד תורה יש מטרה ברורה" – כלומר כל מניעיו של דוד בשותפות בלימוד ובכתיבת הספר, אבל כולם, נובעים ממקור זה. מכאן מגיע לטיעון שיש טעם בלימוד (גם) ללא עשייה (מצוות) למרות שחז"ל יצאו נגד לימוד שכזה בלשון חריפה ובלתי מתפשרת. הרעיון הוא, שאפילו לימוד תורה בלבד, מפיץ אור (אליבא דרבי חייא, מחז"ל) המתגלה ועולה, ובכוחו להחזיר בסופו של דבר את מי שנטש את הקב"ה בתשובה מלאה.
מכאן אנו מבינים שהנימוק להפצת ספר כמו זה אליבא דדויד, עשוי להאיר ולמשוך עוד מאלה שנטשו את הקב"ה לתשובה מלאה.
כבר בפרק הפתיחה נפרשת לעיננו התהום ללא כחל וסרק (כמות שהוא ממש ללא ייפוי), אך חוטי האור הדקים שעשויים לגשר ביניהם, מבטיחים לקורא חוויה אינטלקטואלית ורגשית מרתקת, שגם ממומשת במלואה. בפרקי הספר צצה תהום זו פעם אחר פעם, ומעניין היה מאד לקרוא אותו לאור סוגיה מרכזית זו. נרפרף בקצרה על חלק מהם, במספר קטן של נקודות מתוכם:
1. "מאור גדול מאור קטן"- פרוש אישי מאד ומקורי של מודי החילוני על המדרש הידוע אודות שני המאורות הגדולים, שמתמצה בחופש בחירה, חופש יצירה אנושית, שממדרשים נוספים שהספר עוסק בהם נבין שהיא גדולה אף מתכונות של מלאכי מרום ושדים מהשאול.
דוד, לעומתו, מוביל את הפרוש אל הידע העצום שהוא מבורך בו, ומביא את התפיסה הדתית במלוא עוצמתה. הוא טוען שמדובר בסוגיה של מקור וכלי (כמו בעל ואישה) – הסבר מרתק שלעצמו, אך לחילוניים כמונו, דווקא פירושו של מודי, גם אם לא נשען על פרשנים ודעות מסורתיות, מעוגן הרבה יותר על הפשט של המדרש כפי שהוא, ומעורר את העיסוק והתובנה אודות עצמנו ללא המטען המדרשי הלכתי שמסתמך עליו, וגורר אותנו למחוזות מרתקים שלעצמם, אך אחרים.
2. "לאדום כה אמר ה'..." – עוסק במדרש המפורסם אודות חכמה (רוחנית) ויופי (גשמי) וכן בשינוי אישי שאינו שלם ושבר שגורם לטרגדיה נוגעת ללב. מדובר בקונפליקט הטראגי בין רבי יוחנן וריש לקיש, שהיה כידוע בנעוריו ראש ליסטים וסיים חייו שבור לב, גם אם היה רב מפורסם וחריף מעין כמותו.
מודי מביא כאן תפיסה אנושית, לדעתי גם אישית מאד ומרתקת, של איך פרדיגמה (השקפת עולם והנחות יסוד) של אדם, גם אם השתנתה מקצה לקצה, נותרת ואינה משתנה במהותה. כמו שנולדת/ גדלת (ראה כאן בהמשך דיון בסעיף 3) ככה נשארת! בדרך לקביעה זו מביא מודי פרוש נפלא משלו למעשהו הברוטאלי של ריש לקיש שחשק, פשוטו כמשמעו, ביוחנן שיופיו הכה כל רואהו, ואיך נשבר בתוכו כאשר הבין שניתן להיות "גם חכם וגם יפה" – הגשמת אידיאל של חכמה ויופי, העולה בהרבה מכל אידיאל גשמי שהכיר עד אז.
דוד, בנקודה זו, מביא את דברי חז"ל שטוענים שיופי של חכם אינו אלא ביטוי לגילוי אלוהי שבורכו בו צדיקים בלבד, כמו גם שכל היחס של רבי יוחנן כלפי רעהו שאהב מאד, שהפך לאטום וקיצוני – ממש לא אנושי: בסך הכל הייתה בחוסר הבנה של ריש לקיש לדברים תמימים של יוחנן, ואין לטפול ברבי יוחנן, צדיק וחכם בדורו, שום פגם מוסרי, מה שמודי כן מוצא בהתנהגותו, גם אם הוא יכול להצדיקה.
3. "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" – עוסק במדרש הדן בסוגיה האם אדם נולד עם תפיסה מוסרית/ ידע וחוכמה או שמא לומד זאת במהלך חייו. במילים אחרות – האם "טוב" ומוסרי הוא גנטי או נרכש. מודי טוען שעל פי ניסיונו עתיר השנים בטיפול באחרים והבנתו- "האדם יודע": באדם מובנית תפיסה מוסרית מרגע היווצרותו, וכל סטייה מטוב זה אינה אלא הרצון החופשי, הבחירה של האדם – (מקביל לרעיון הקרמה- Karma ההינדית- שהאדם קובע וגוזר בעצם מעשיו את גורלו מתוך בחירה חופשית ומרצון, גם אם מוטעה).
דוד, מוצא בכך הדגמה מצוינת למרכזיות התורה, שאינה אלא האמצעי "להיזכרות" הידע שטמון אצל הילוד מקדמת דנה, ליצירת הרמוניה בין הרוחניות והגשמיות למקשה אחת חפה מכל חולשות אנושיות וחומריות.
4. "על גשר צר מאד" - דיון באחד הנושאים הרגישים והטעונים ביותר – העקדה. כדי לא ליטול את הטעם של עיון הקוראים נציין כאן רק נקודה קטנה, מתוך פרק מהמם בעוצמתו שיש לקראו בעיון, בה ניכרים ההבדלים בין מודי "החילוני" לדוד "איש ההלכה": על פי המדרשים העוסקים בסוגיה טעונה זו, מודי מוצא את האדם בכל עצמאותו וכוחו ורצונו, גם אם הוא מנוגד, או לפחות אינו תואם את רצון השמיים. מודי מוצא, שבאירועים עוצמתים, שלשמחתנו הם נדירים מאד בחיי אדם, בהם הוא עומד בפני אירוע שהמתחולל בו מנוגד באופן קיצוני, פוגע באושיות המוסר שלו, עליו להתנהג באופן מאד קיצוני מתוך בחירה חופשית ומוסרית, שעלולה להיות מנוגדת למוסכמות החברתיות, לציווי הדתי, ואפילו לשלם מחיר אישי נורא.
במדרש (בראשית רבה נ'ו) בו המלאכים "קלקלו" ועכבו את העקדה בכל מיני מכשולים קטנים, הם בעצם לא עמדו, אליבא דמודי, לנוכח העוול המוסרי האיום שמתרחש לעיניהם, גם אם הם ידעו שזה בניגוד לתכנון בוראם. הם הפסיקו להיות בורג במכונה השמימית הענקית, לשיר ולהלל ולהנעים את אווירת מעלה, ונקטו יוזמה – דבר השמור כידוע רק לבן אנוש: לחרבש את גורלו וחייו, או להתעלות בנשגבות רוחנית, הכל בידיו.
לטעמו של מודי אין זה אלא מצפן מוסרי שחז"ל הניחו בידי האדם: בסופו של יום, בחשבון המוסרי האישי הפנימי שלך – סמוך על עצמך, האינטואיציה שלך ומה הלב אומר, גם אם זה בניגוד לכל מוסכמה, ציות עיוור ונוהג שהם חלק חשוב ומרכזי בחייך.
ההלכה אינה יכולה להכיל מסר "חילוני" שכזה, כי הרי כל מטרה ותוחלת של האדם - הוא קיום דיני תורה ומצוות ללא היסוס, תוך ציות לתורה בכתב ובעל-פה, כי זו האמת שאין בילתה, גם אם מניעה לא ברורים ואף מנוגדים למצפון האישי. דוד יוצא להגן על תפיסה זו, וטוען שהמסר שמודי מוצא במדרש זה (בראשית רבה נ'ו) שגוי ולא ייתכן: קיום של ציווי כה לא מוסרי (עקדת הבן) הוא הכרחי שכן לקיום מצוות מצטרף ערך נוסף, סמוי מן העין. אם האדם צווה לעשות, גם אם זה נראה הניגוד גמור לטובתו או לטובת אחרים, הרי זו מעין הנחיה של חסד, לטובתו ו/או לטובת החברה והציבור כולו.
מכאן שלא ייתכן פרוש זה של מודי, שכן מלאכים ('ומלאכים' אלה – למה/למי הכוונה?) הם ישויות נטולות יכולת בחירה. ניתן היה להוסיף כאן עוד ועוד תוך עיון בספר, אך יש להותיר גם משהו לקוראים.
הערה לסיום: הספר איננו ספר טיסה ואיננו ספר מיטה. יש לקרוא אותו לשיעורין, לאט ומתוך העמקה, כי הוא כופה על הקורא התעמקות והשהייה על כל פרק ופרק. אך ההנאה מובטחת, גם אם פה ושם ימצא עצמו הקורא הולך לאיבוד בתוך שפע בלתי נדלה של רעיונות, פרטים, ציטוטים, דעות ודיון בעמקות ובפרוט ובגודל פונטים קטן, שלא מתאימים לעידן בו אנו חיים – של כותרות צעקניות, תמונות צהובות, קיצורים, "תכלס", ושורה תחתונה. הלוואי שירבו עוד ספרים כאלה בעולמנו הציבורי- תרבותי הצר והמשמים!
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
