לפסטיבל זורבה הבודהה הגעתי במקרה, למרות שלפעמים נדמה לי שאין מקריות בחיים והכול מכוון, רצה המקרה ובביקור שהיה אמור להיות משעמם ביותר אצל חברים משכבר הימים הגיעה לאוזני השמועה שיש פסטיבל מגניב בטבע, 5 ימים של חגיגות וסדנאות באשרם במדבר, מקום קטן וירוק בלב המדבר, איפה שהוא בין מצפה רמון לאילת. על האשרם שמעתי כבר מזמן, קהילה קטנה ותוססת של יוצאי הודו שהקימו בית הארחה רוחני המקיימים אורח חיים של מדיטציה ושיתוף, פעמים רבות רציתי להגיע אך משום מה ההזדמנות מעולם לא נקרתה בדרכי.
זהו, החלטתי, למה לא לתת לעצמי לשאוף קצת אויר נקי, לרקוד, ליהנות ולעוף על החיים של עצמי, יאללה למדבר, אני, האוטו, האוהל... בלי דאגות , בלי מחשבות... חגיגה.
איך שיצאתי מתל-אביב, שועטת על הכביש, מוזיקה בפול ווליום, תחושה נעימה ומוכרת של חופש ומרחב התחילה למלא אותי, התחושה התגברה ככל שהדרך נפתחה אל מרחבי המדבר הפתוח, האמת, התרגשתי לאללה, עבר די הרבה זמן מאז שנתתי לעצמי מתנה מגניבה כזו.
הגעתי. טפחתי לעצמי על השכם, אני אחלה נהגת, ויצאתי מהאוטו. מרחב, שקט, עצמה של מדבר. התחשק לי ממש לצעוק מרב שמחה, אני בקצה השני של העולם, ווווואאאאאווו... אז צעקתי, פשוט ככה. היה לי ברור שאם יום אחד אני אצעק ככה, סתם בשמחה לעצמי, ברחובות תל אביב, אני עלולה למצוא את עצמי בבית חולים פסיכיאטרי, פה לעומת זאת, צעקות השמחה האינדיאניות שלי עברו ללא תגובה של ממש, מלבד כמה חיוכים אוהדים של יודעי דבר.
הקמתי את האוהל במתחם הקמפינג המוצל במיומנות שלא ידעתי שיש בי ושמחה וטובת לב נכנסתי בשערי האשרם. האמת, לא ידעתי בדיוק למה לצפות, שמעתי שיהיו הופעות מעולות, סדנאות, מסיבות, אוכל טוב ושפע של אנרגיות חיוביות.
זורבה הבודהה, כך הוסבר בעיתון הפסטיבל שחילקו לנו הוא למעשה השילוב בין זורבה, ההולל הנצחי, החוגג שאינו חושב על המחר לבין הבודהה, המודט, השליו שהמציאות שלו מתרחשת בתוכו, והאמת , גם הוא לא חושב על המחר. הרגשתי שזאת בדיוק הייתה ההזמנה של זורבה הבודהה בשבילי, לא לחשוב על המחר, להיות נוכחת בכאן ועכשיו, להרגיש את החיים, את החופש שברגע הזה, ולעוף...
ואכן עפתי... הסדנאות היו מדהימות, החל במדיטציות המונחות ששילבו ריקוד, שיקשוק, ג'יבריש ונשימה ותמיד הסתיימו ברגעים של שקט ושמחה פנימית, דרך סדנאות העומק שהחזירו אותי למקומות שכבר שכחתי שקיימים בי, זיכרונות מתוקים של מי אני באמת. קפצתי כמו קנגורו, עשיתי כמו ציפור עם הכנפיים, נשמתי לבטן, תרגלתי יוגה, פגשתי את הילד הפנימי שלי, יצאתי לטייל במדבר, דיברתי במעגל שיתוף, קיבלתי מסאז', נתתי מסאז', שרתי, צחקתי, בכיתי, קפצתי, דילגתי,חיבקתי... הגוף שלי פשוט לא הפסיק להגיד לי תודה (חוץ מהרגעים שהוא צעק עלי שחיכיתי יותר מדי זמן מבלי להפעיל אותו כמו שצריך)
ובתוך כל זה פשוט לא הפסקתי לרקוד לרגע, הופעות מדהימות, מוזיקה בצ'אי שופ, סדנאות ריקוד, ים של אנשים יפים ומרקדים. לפעמים נדמה היה לי שמספיק שתיפול איזה פחית קולה על הרצפה, ומהרעש אני פשוט אתחיל לקפץ ללא שליטה.
אכלתי, שתיתי, ישנתי (מעט מאד), פגשתי, היתמשמשתי, דיברתי, שתקתי... חיים שלמים בחמישה ימים. מפעם לפעם הייתי עוצרת ושואלת את עצמי למה אי אפשר ככה תמיד? החיים כפסטיבל... השאלה הזאת לא עזבה אותי עד היום, והאמת, התשובה שמתחילה להסתמן לה באופק, היא שהחיים הם בעצם באמת מין סוג של פסטיבל, פסטיבל ענק, צריך רק לפתוח את העיניים (ואת הלב) ולתת לחגיגה הזאת שנקראת חיים לסחוף אותנו, בלי פחד, בלי חשש, פשוט להיות.
אני זוכרת שאחרי מדיטציה שעשינו שנקראת מדיטציית "אום" (תהליך חבל על הזמן, קצרה היריעה מלהרחיב אבל פשוט חוויה מטורפת לחושים, מכבסה אמיתית לרגשות) הרמתי את העיניים להסתכל סביבי, וכל מה שראיתי היו המוני אנשים יפים, שהגיעו לכאן בדיוק לאותה מטרה כמוני, לחגוג, לרקוד, להשתנות, ליהנות, ובעיקר לפגוש את עצמם, להתקרב לעצמם ואל החופש לחיות. דמעתי מהתרגשות.
אני מודה ומתוודה שהחיים שלי הם רב הזמן דבש, אבל לעיתים רחוקות אני נזכרת להודות על זה, איך שהוא התלונות הקטנות על השכנה שהכביסה שלה מטפטפת לי ישר על הבגדים היבשים, על הפקקים בדרך לעבודה, על זה שעדיין לא זכיתי בלוטו ועוד ועוד ועוד, מצליחות לגרום לי לשכוח את כל הטוב הזה שיש לי בחיים.
הרגע ההוא, בו הסתכלתי סביבי וראיתי את כל היופי הזה, את האנשים שבו לחלוק יחד רגעים של שמחה של הרמוניה ואהבה, גרם לי להרגיש כל -כך, אבל כל כך, ברת מזל שאני כאן, שאני חיה, שאני נושמת, חופשייה להיות מאושרת, חופשייה להיות אני. רציתי באותו רגע לחבק את כל העולם (כולל את השכנה עם הכביסה המטפטפת)
Iנכון, הרגע הזה לא נמשך לנצח, אבל הזיכרון כן, החוויה הזאת של תודה שממלאת את הלב, של שמחה עילאית מלווה אותי לכל מקום וכשצריך, מזכירה לי מה באמת חשוב בחיים.
אז תודה לזורבה שהקפיץ אותי בטירוף על הרחבה, תודה לבודהה שנתן לי לטעום ממעמקי השקט הפנימי שלי, תודה לאשרם שאיפשר לי לפגוש את כל החוויות, המנחים, המשתתפים, ותודה לעצמי, על זה שאני אוהבת אותי, על האומץ לחיות ועל זה שאין מצב שלפסטיבל הבא אני לא מגיעה. בינתיים אני נושמת (לבטן) .... :)
אשרם במדבר-שיטים
www.desertashram.co.i
052-5999757
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
