נירה בן חור
בין מופשט לפיגורטיבי
התכתבות עם מרגו
ההתכתבות של נירה בן חור עם מרגו נמשכת למעלה מ 40 שנה. הרומן הרוחני אינטלקטואלי החל ב 1970 ונמשך עד היום. על כך מעידה האמנית: "בשנת 1970 התחלתי ללמוד ציור בבית- ספר קטן שהיה ממוקם בבניין ישן קטן ונמוך בתחנה המרכזית הישנה של ת"א, שנשא את השם "בית הספר הגבוה לציור" ... "שם פגשתי, את המורה, המנהל, המזכיר ואב הבית אריה מרגושילסקי, המתואר בדבריה כאיש קטן עם שיער לבן ועם תספורת בנגוריונית, תמיד מתרוצץ במרץ בין התלמידים ומנסה להחדיר בהם את אהבתו הגדולה לציור."
בגילוי נאות אציין, אני מכיר היטב את האיש והפדגוג ואת המתודולוגיה בתפישת עולמו. בין השנים 1975 ל 1979 למדתי אצל פרופסור מרגושילסגי ומשנת 1980 עד 1993 לימדתי בקלישר ציור ורישום. איש בעל שיעור קומה וקריזמה שהכניסה רוח יצירתית בתלמידיו. פדגוג עם ידע רחב ויכולת אמנותית אדירה המלווה באלף פנים של הלכי רוח משתנים... התלמידים חוו את המטוטלת שנעה מתחתית הקרקעית ועד מרום....מספרת האמנית, " עד היום כשכבר חלפו להם למעלה מארבעים שנה, מהדהדת אישיותו ונזכרת בדבריו בכל עת שאני עומדת מול קן הציור, אני יכולה להרגיש את נוכחותו מאחרי כתפי, עם החיוך האבהי וההומור המרכך וברגעים מיוחדים אפילו לחוש את היד הרכה המנחמת על הכתף." איש אשכולות שהשאיר את חותמו על כל תלמיד ששרד את תקופת לימודיו.
תורתו הבסיסית והערכית נשענה על תהליכי התבוננות וחיפוש פנימי וחיצוני כנים ועמוקים ועם התפישה שאמנות היא תהליך ותודעה של גילוי מעבר לזמן או למקום... ובמילים פשוטות, מעבר לאופנה. מתודולוגיה שהרכיבה את תכנית הלימודים ונשענה על הקניית כלים להבנת הנטורליזם באמצעות שפת הפרספקטיבה ובהמשך טיפוח תהליכים דיאלקטיים של בנייה, הריסה, והרכבה מחדש ליצירת אמנות. כל אלה בתוספת מחקר וידע מרחיב בתיאוריה והיסטוריה של האמנות. אוסיף עוד משפט שזכור לי היטב, שנהג להשמיע מרגושילסקי כשעוזבים את הציור ליום אחד הוא מתרחק מאיתנו בשבוע...גישתו היתה קנאית וטוטלית, כמעט דתית, כמו הדרישה ל"הגית בו יומם וליל"...
ציוריה של נירה בן חור מייצגות היטב את תורת מרגושילסקי - כתב יד אישי, תואם בין הפשטה לקונקרטיות המגיעים אלינו כערכי קו, כתם, חומר וצבע. הדיאלקטיקה ביצירותיה נשענת על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה וחיפש אחר יסוד תמציתי. תנועה, אור עקבות וסימנים רבים נערמים לרב שכבתיות והקריאה בהן הופכת לארכיאולוגית וגרפולוגית גם יחד. ארכיאולוגית מבחינת עומק החיפוש בשכבות הרבות וגרפולוגית ככתב אישי וכמקום פרטי וייחודיות ועם התקווה ליצירת ארכיטיפ קולקטיבי, כפי שהוא מוכר בפסיכולוגיה של יונג, כלומר, כדימוי קדום ומשותף לבני אדם, מעין יסוד ראשוני המרכיב תת-מודע קולקטיבי... דרכו היא מגלה כל פעם מחדש את עצמה ואת עוצמות רוח האדם. עבודה סיזיפית מחד ומבחינה תמאטית היא נגזרת מהאקספרסיוניזם המופשט והחיפוש הוא אחר תמצית העולם כעמדה של ארגון מחדש בתוך הכאוס... הצופה עובר מסעות התגלות ומרחבים של צפייה וחוויה באמצעות פעולות הציור הנערם לתחביר מורכב לעיתים אניגמאטי ולעיתים באופטימיות של ריחוף כרצף שבין התפרצות אינטואיטיבית כמוליך בלתי אמצעי, לבין סדר וארגון מובנה המאפשרים קיום בין עולמות שונים ומנוגדים.
ציוריה משקפים נקודות מפגש וחיכוך בין גבולות האומנות לבין המציאות והאידיאולוגיה החברתית בארה"ב ובישראל של שנות החמישים והשבעים, נקודות מפגש שמסמנות את התפתחות האומנותית שלה אשר נעה לאורך ציר הזמן בהתגבשות שפתה האמנותי. כוחה של האמנות בעבודותיה של נירה בן חור הוא מפגש בין אסתטיקה לאתיקה. הצבעוניות מזמינה, התנועה ועבודת המכחול מלאי הפתעות בתואם ותחבירי ציור מאתגרים את העין ואת המחשבה, והנושאים הם כוחות הטבע הגדול,(אויר,שמים, מים ואדמה) פתחים וחלונות, (נוכחות וסממני תרבות) והדמות האנושית (בעיקר רישום דיוקנאות חופשיים וחלולים על מרחבים מופשטים) ... הקריאה בהן אמוציונאלית, טעונה בחום ובמשהו טהור ואמיתי... החוויה היא לאו דווקא דתית, או איזו קדושה-חילונית, גם לא טרנסצנדנטית אלא חוויה חושית הנובעת מפעולות הציור ומהאופן בו האמנית מניחה ומחברת את הצבעים על הבד, העומק הוויזואלי והמנטאלי שהיא יוצרת בשכבות המבצבצות אחת מתחת לשניה...
כאן המפגש בין האסתטיקה לאתיקה, נירה בן חור הופכת את החוויה האמנותית לחוויה אנושית קיומית, חוויה בסיסית ואתית, ובכך כוחם של עבודותיה. האסתטי והאתי אחד הם... הציור שלה בעיני הוא יותר מאשר פעולות של צבע מופשט המעיד על הציור שאינו אמור לייצג משהו מהעולם; אלא, ריכוז כל חכמת הציור מאז הרנסנס, החומרי והחושני: מטיציאן דרך רמברנדט וטרנר ועד הגוונים הבהירים בציורי האימפרסיוניסטים הקורנים אור וצבע.. ציורים שהופשטו מהדימוי, מהמימזיס, אך לא הפכו ל"אמנות לשם אמנות" אלא נשארו מחוברים בטבורם לאנושי ולעולם. 'חלון לעולם' נעשה אצל נירה , לא פחות מאשר אצל ון גוך, חלון אל הנפש. הריצוד של הצבעים הוא כמו לב פועם; הוא נשימה; הציור הופך לנוכחות חיה. שאיפתה של האמנית הוא להביא את ציוריה להתגלמות העוצמה הצרופה של האמנות ובאותה נשימה להגיע אל הצופה על ידי הנגיעה באנושי ואת זה היא עושה בצבע, בחומריות, בנוכחות של הציור . בעבודות המופשטות לוקחת אותנו נירה בן חור לסיפורי עוצמות הטבע הגדול והבלתי נתפס. כתמי צבע מאוזנים להפליא חודרים אל מוחו של הצופה ושולפים החוצה את רגשותיו וחוויותיו, עבודותיה כמו מחפשות משמעות חדשה בכל צופה.
ללא סיפור מקדים וללא משמעות פיגורטיבית, נירה לוקחת אותנו למסע בנבכי נפשנו, במקום שלכל כתם ולכל קו ישנו מקור ובית. עבודותיה המופשטות מבקשות שקט וזמן, הן דורשות התבוננות מעמיקה של הצופה על העבודות ועל עצמו, כך שחוויותיו האישיות הופכות לחלק בלתי אמצעי מן המשמעות של העבודה. הצגת העבודות דורשת מקום של התבוננות פנימית.
האמנות המופשטת אינה המצאה של המאה העשרים. בדת היהודית והאסלאמית, קיים איסור לצייר ו/או לפסל צלם אנוש עוד מימי קדם. שתי הדתות השכילו לפתח בעקבות איסור זה, יכולות גבוהות באמנות דקורטיבית שאינה כוללת צלמי אנוש. הקליגרפיה נחשבת אף היא לצורת אמנות שאיננה פיגורטיבית. הציור המופשט מאפשר חופש בביטוי האישי. ניתן לקרוא ליצירתיות דרור ולאפשר לה להגיע למחוזות רחוקים עד בלי גבול. רבים, כולל האמנית אינם מסתפקים בציור מופשט נטו ומביאה רמזים עקיפים או ישירים למציאות כדי ליצור לכידות. למרות שישנם אמנים שמסוגלים לצייר מופשט טוב כבר בתחילת דרכם, הרוב נאלצים לעבור במדורי האמנות הקלאסי רק כדי לצבור ניסיון במידול, רישום וצבע. נירה בן חור עברה את כל המסלול הארוך כדי לרכוש כלים רבים לגילוי ולביטוי עולמה. מריאליזם לפיגורטיבי ועד להפשטה וחזרה לסינתזה מובחנת של בין גבולות הקונקרטי והמופשט.
בחלק מהעבודות נפגוש בכתב/דימוי כהוראה לביצוע בעולם מופשט וכאוטי. ההוראה מבקשת אחיזה במציאות היומיומית ואפילו פונקציונליזם... בעבודות אחרות הסמלה כזיכרון. בין ציור סמרטוט רצפה וסמל מגן דוד. ספקנות ביקורתית במרחב מופשט. בין גבולות הקונקרטי והמופשט בחלק זה של העבודות היא מתכתבת עם אריה ארוך ובמובן אחר עם רפי לביא. עבודות שהשרבוט ומסמנים קונקרטיים נמצאים בדיאלוג מחד ובהתרסה מאידך. הצורך להיות סובייקט והצורך לאחוז במקל בשתי קצותיו להיות קונקרטי הולידו סדרת עבודות המזהות בתוכן סממני מציאות כמו כסא, בית, או לחילופין תחושות של צורות צמיחה המבטאות רגשות או תובנות למודעות אישית שאינן בהכרח ריאליסטיות. בסדרה אחרת הקרויה נופים, סדרה סזאנית במובנים רבים והכוונה לסזאן שצייר בעיקר מופשט למרות שנושאי ציוריו נראים לנו ריאליסטיים. ולהזכיר לכולנו שהאמנות המופשטת מקושרת לסוף המאה התשע-עשרה לזרם גדול באמנות - הזרם המודרניסטי שהווה את הניגוד לתנועה שראתה באמנות ייצוג חסי (representation). מחזירה אותנו נירה לנופים והפעם כזיהוי מקום. עצים, שדרות, עצים ואגמים המלווים בחוויה פסטורלית. דימויים נעימים לעין עם חדוות יצירתיות של פגישה עם מכרים ותיקים... אור וצבע שתופים באור נוגה ונוסטלגיה... בסדרה זו מגייסת האמנית את ערכי המופשט לייצוג היופי...
מן הראוי להזכיר את השיגי האמנות מופשטת של קנדינסקי. ואסילי קנדינסקי נחשב לתיאורטיקן ולממציא האבסטרקט במאה העשרים. קנדינסקי פיתח והרחיב את תורת הצבע של גתה, תוך כדי התאמה לתקופת הזמן. הוא האמין שהאלמנט הפנימי של יצירה, הוא "הרגש של נפש האמן, ולרגש זה יש יכולת לעורר רגש אנלוגי בנפש הצופה". עוד לפני שהגיע למסקנה שהצבע הוא הביטוי הישיר ביותר של הרוח, ושבאמצעותו אפשר להשפיע ישירות על נפש הצופה, עוררו בו צבעי הטבע שמחה טהורה והתלהבות.קנדינסקי האמין כי התמונה אמורה לחשוף את עולמו הפנימי של האמן ולאפשר הצצה להתנסותו ברגעי המאבק עם הצבעים, שיש להם חיים עצמיים ודרישות משלהם. הוא הגיע בהדרגה למסקנה, שמטרות הטבע והאמנות שונות במהותן, וכי אמנות טהורה לא תיתכן ללא חיסול הדימוי. בנקודה זו הקריבה האמנית את הטהור לטובת מקום.
משוררים וסופרים רבים מבטאים את ערגתם לצייר במילים. לבסוף רובם מגיעים לידי ייאוש מפני קוצר ידן של המילים לבטא את העושר החזותי הנגלה לעיניהם ולליבם, בין אם במראה הטבע ובין אם בציור. "הנה העצים במלמול עליהם."/ כותב אלתרמן באחד משיריו בקובץ כוכבים בחוץ, "...הנה האוויר הסחרחר מגובה./ אינני רוצה לכתוב עליהם./ רוצה בליבם לנגוע".בספרה ''הכוח האחר'', בו מנסה יהודית הנדל, לטעמי במידה לא מבוטלת של הצלחה, לתאר לקורא באופן מילולי יצירות חזותיות ותהליכי היווצרותן של צבי מאירוביץ, בעלה המנוח, מגיעה גם היא לתודעה הפרדוכסלית, שאין אפשרות להעביר במילים דימויים חזותיים של הציור. לטענתה של הנדל, הרבה יותר קל לתאר במילים ציור מופשט מאשר ציור פיגורטיבי, משום שהמילים אז חופשיות יותר לתור אחר מרחב רוחני כמו המופשט שבציור. אז מה הוא אותו היציר המבקש לתאר את שאינו ניתן לתיאור, מהו הביטוי המילולי לאותה התרגשות המתעוררת למראות טבע, לנופים, לציורי נוף, או ציורים פיגורטיביים.
מילים נועדו לתפוס משמעות, משתפסנו איננו זקוקים יותר למילים. ציורים הם אותו אדם או ישות ששכחו את המילים, כי לכדו את המשמעות והם אינם נזקקים למילים. עמידה מול ציורים מהדהדים את נפשי לנוכח ההוויה, שהתגובה האפשרית היחידה היא קול נהמת הלב: אהה, או התפעלות שכולה שתיקה שיש בה גילוי שפע אינסופי המתחבר אל כמיהת הנפש אל שורשיה ואל אין סופיות. בביקורי בסטודיו של נירה בן החור, ברמת פולג חשתי מול עבודותיה מעין עמידה שתוקה של אדם מאמין לנוכח בוראו בבחינת: לך דומיה תהילה. זהו קשר עמוק שרק שתיקה יכולה לבטא. השתיקה היא ביטוי לדרגה הגבוהה ביותר של קשר, שלב שאין בו צורך במילים, רגע בו הכול מובן, לא בכלי ההגדרה וההמשגה השכליים, אלא באיזו ידיעה שאינה יודעת. באיזו דעת המכילה את הרגשי, חוויתי ואף מטאפיסי. אך מנין נובע הצורך להפר את השתיקה הזו, "שהלשון וכל צירופיה", כדברי ח.נ. ביאליק במאמרו גילוי וכיסוי בלשון, "אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית. למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה היא חוצצת בפניהם." האם הציורים נוצרו בגלל פחד העמידה מול התוהו, עם אותה "הבלימה" ללא חציצה, פנים אל פנים. ייתכן ויש בכך משהו, אך בבואי לבחון את הסוגיה לעומקה ואת הציורים שצוירו בתקופת חיים של עשרות שנים אני חש שלא הפחד משתיקה הניע את היד הכותבת, אלא איזו מהות פנימית גדולה ועמוקה בציורים הזמינה אותי לצייר במילים את שתיקת הציור. "ההיגיון הפנימי החוזר כחוט השני בכל היצירות, בא לידי ביטוי ברצף שבין התפרצות אינטואיטיבית בלתי אמצעית, לבין סדר וארגון מובנה המאפשרים קיום בין עולמות שונים ומנוגדים".
התבוננות ביצירותיה של נירה בן חור מלמדת על מורכבות ההבעה המשלבת בו-זמנית גילוי והסתרה, סדר וארגון לצד פריצת מסגרות, מינימליזם מול עושר וגוון, ספונטאניות מול דיוק ותבניתיות. דיאלוג הניגודים, יוצר מארג של קונפליקטים, בחלקם פתורים ובחלקם עלומים, המקיימים מתח ודרמטיות המעצימים את העבודות. בנוסף לסגנון והשפה על ערכיה האסתטיים, יש צורך לברר הקשרים נוספים. ציור מופשט הוא דבר מורכב... למרות כל מה שנכתב עליו, גם בפריחתו הגדולה בתקופתו של רותקו ופולוק קשה לקהל הרחב לעכלו בקונספטואליות המורכבת שלו. קשה יותר היום, בעידן שבו ריבוי הייצוגים הדיגיטאליים מככבים בתערוכות וברשתות האינטרנט. קשה לעין הלא מקצועית והמלומדת להבחין בצלילים ובערכים הרוחניים של הציור המופשט. להזכיר שהציור המופשט הוא "המצאה" של המאה העשרים והיא עדיין קשה לעיכול ונתפשת כסימן שאלה. התערוכה של ציור מופשט תחת השם "מופשט עכשיו", שהוצגה לאחרונה בגלריית קיימא ביפו, למרות ערכיה נאלצה לעסוק בהתנצלות. לא בגלל ערך האמנות אלא בגלל חוסר יכולתם של אוצרים ומבקרים לגעת לעומקם של ערכים חשובים אלה. אני יכול להבין שציור מופשט עכשווי, חושני ובעל טענה לאותנטיות בעידן המגה-שעתוק שבו אנו חיים אינה פשוטה. היכולת לעשות זאת בלי ליפול לקלישאות דורשת הסבר סבוך... הצרכן מחפש אחר אובייקטים מזוהים, הצייר המופשט לעומתו, אינו מקדש את האובייקט עצמו אלא את התהליך. התהליך עבור הצייר המופשט הוא החוויה רוחנית חמקמקה שמתרחשת רק מול הבד או מול הפלטה. הריגוש שהחוויה הזו יוצרת מנותק מן הציור כחפץ... כאן, הניסיון האנושי המצטבר במרחב העכשווי הופך לדו קיום בין העולם החיצוני לעולמו הפנימי של היוצר. בין קיום הפיזי המתקיים בספירה הציבורית לבין יחסי הגומלין שבין החוויה של להיות בתוך החיים לבין להיות בתוך התהליך האמנותי עצמו...
הצופה נדרש לראיה אחרת, ראיה פנימית ... כאשר מסתכלים על אמנות מופשטת, הצופה צריך לזנוח את כל הרעיונות המוקדמים של איך צריך להיראות ציור או איך צריכה להיראות המציאות .. במקום לנסות לקבוע מה מוצג ביצירה, צריך הצופה להרגיש ולהגיב לכל תנועה, חומר, צבע וגוון .. משם נפתח השיח האמיתי. תהליך היצירה של נירה בן חור מניח שכבה על שכבה, מחיקה על מחיקה ומחשבה ציורית המתגלה בתהליך עצמו ובחשיפת שכבות קודמות. חשיפה תמידית של רגשות ומחשבות ובזמן אמיתי מובילות להבנות ולהמשך התהליך הציורי שעליו לא היה לנו כל ידע מקדים עד שלא נוכחנו בזמן האמיתי של ההתגלות... הטקסט הציורי כותב ומסמן את עצמו בזמן אמת. בציור מופשט אין כל אפשרות לראות או להבחין בהר הנוסף כל זמן שלא טיפסנו לקצה ההר הראשון. נירה נן חור למדה עם השנים להבחין בין מצבי נפש ורגשות פיזיולוגים אקספרסיוניסטיים לבין הסאגות הגדולות של המיתולוגיות הקדומות שעסקו במאבק בין האדם לעולם באמצעות הדמיון האישי והפרטי של סוף ולידה. החדש ניזון מחכמה עתיקה וסיפורי אבות וכאמן עכשווי בחיפוש אחר חותם מעבר לזמן ומקום ומתוך אמונה כי עמוק בפנים האדם לא השתנה, אם האפשרות לעשות טוב למרות נטיות להרס בעולם שכולו הסלמה...
אחת השאלות המעסיקות חוקרי אמנות לאחרונה היא מדוע יצירת אמנות החזותית ממשיכה לרתק הרבה אחרי האפקט הראשוני.. יתכן שהמוח או יצר האדם מחפש ביצירה חידה או פיתרון פילוסופי.. זה אומר שהאטימות שלנו מחפשת משמעות... חלק מחוקרי האמנות אומרים שההפשטה סיימה את תפקידה... מה עוד ניתן לעשות עם חומרים וצורות טהורות... מה עוד ניתן לעשות כדי להופך אותה להבעה משכנעת או לחזון ולא למניפולציה של טפטים ריקים שיוטמעו לתוך תולדות האמנות ... חלק אחר אומר שזו מחשבה טיפשית . דמות האנושית עדיין נשארה מצרך של האמנות מאז ימי קדם... לעומתו המופשט שהוא הרבה יותר צעיר מהציור הפיגורטיבי ולהערכתם יש לו עדיין מקום לצמיחה. הצמיחה שמבקשת היצירה המופשטת על חומריו הוא צמיחת הרוח האנושית בכללה ו"מצב הרוח" האישי, הפרטי. ראינו גישה זו מקנדינסקי דרך האימפרסיוניסטים ששידרו הלכי רוח ישירות ובעקיפין באמצעות "צורות של טבע". זו היתה רק התחלה של הניסיון המודרני להעביר את מה שהוא כינה "היופי הפנימי" ובהמשך להעביר את מצב הרוח ישירות אל הצורות וחומרי המופשט. הכוונה היא שהאובייקטים הטבעיים מתחלפים לסימון ומתווה וללא אובייקט על מנת להגביה את הרוח האנושית.
ציור המופשט הופך למנוע ומוליך לעדינותה של הנפש בעולם המודרני והחומרנות המשתוללת בתוכה, מאדירה את החיצוני על חשבון הפנימי. הציור המופשט הנאבק עם הטבע הפנימי הלא ריאלי כהגנה בפני מציאות מחספסת והסבל בחברה המודרנית הנגרם על ידי הפילוסופיה המטריאליסטית שהפכה את החיים ביקום למשחק כפירה חסר תכלית, לייאוש ושידפון. אחד המשימות של קנדינסקי בציור המופשט היה להביא "התעוררות" דרך רגשות שאנחנו לא יכולים לתאר במילים. לאדם יש את הליבה הרוחנית והמוסרית שהחיצוניות שכחה מתוך עיסוקיו החומרניים. עבור קנדינסקי וממשיכיהם התרופה נגד הרעל החומרני המודרני הוא הרוחני. המבנה הדיאלקטי עליו מצביע קנדינסקי נובע ממעקי החולי המטריאליסטי והקשר עם הליבה הרוחנית באמנות המופשטת כדרך האפשרית לתקשר עם העצמי וביניהם... הציור המופשט אינו אובייקט אלא אמצעי חזותי אילם לרוח האנושית. אמנות טהורה המאפשרת רגע של צחיחות של מודעות אסתטית... אני בהחלט מסכים עם קנדינסקי, החברה הפכה למחוספסת יותר והאמנות הטהורה, המוסרית נמצאת בפער שיצר סדק ההולך וגובר. חשיפה הולכת וגוברת לדימויים דיגיטאליים בתקשורת ובמדיות החדשות אינו מאפשר קריאה מעמיקה, מסיבה זו חוקרי אמנות ואוצרים הרחיקו את המופשט מחזונו...
היום מקובל לדבר יותר על ציור אינטואיטיבי המנותק מהליבה הרוחנית ההופך להזיה נרקיסיסטית אבסורדית . קנדינסקי מדבר על הצורך הפנימי... היום ניתן אולי לדבר על האנטומיה של המחשבה. בספרו המרתק "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", שתרגומו לעברית וראה אור לפני שנים אחדות, הקדיש סטיוון מיטשל שלושה פרקים רצופים לדיון בתיאוריות של העצמי (Mitchell, 1993). מיד בפתיחת הדיון - לאחר שציין כי המילה "עצמי" משמשת בשיח הפסיכואנליטי בכמה משמעויות ולא באחת ויחידה - טוען מיטשל כי הגישות של הפסיכואנליזה כלפי העצמי עומדות בסימנן של שתי מטפורות. האחת מרחבית - היא רואה את האדם כמרובד, כעשוי שכבות-שכבות המכסות על איזה גרעין פנימי, אשר נתפס כעצמי המקורי. כאלה הן התיאוריות של יונג, של ויניקוט ושל קוהוט... המטפורה האחרת היא זמנית - היא מציגה את האדם כישות הנעה בזרם הזמן, כלומר כישות שאין לה צביון מהותי, אלא היא מצויה בהשתנות מתמדת. לכאן שייכות התיאוריות של סאליבאן, של פירברן ושל מלאני קליין, והתיאוריה האינטר-פרסונאלית, המתארות את האדם כמרובה עצמיים, וכמושפע תדיר מן האינטראקציות הבינאישיות שלתוכן נקלע. המטפורה המרחבית רואה את העצמי כיחידה הנתונה להמשכיות וחותרת לאינטגרציה, הודות לגרעין האחד, או הלב האחד, שסביבם מאורגן העצמי - הודות לשכבות האמיתיות יותר, המכוסות בשכבות שוליות, הגנתיות. לעומת זאת, תפיסת האדם כמרובה עצמיים, כנטול גרעין "אמיתי", כרוכה בהכרח בראייתו כחסר-רציפות וכבלתי-אינטגרטיבי: העצמי הוא מה שאדם עושה וחווה לאורך זמן, ולא דבר הקיים במקום כלשהו. העצמי מתייחס לארגון הסובייקטיבי של המשמעויות שהאדם יוצר לעצמו כאשר הוא נע קדימה בזמן ועושה דברים, כגון מעלה רעיונות וחווה רגשות, כולל כמה רעיונות ורגשות הנוגעים לו עצמו. (מיטשל, 2003: 139)
בנקודה זו נפגוש בציוריה הפיגורטיביים של האמנית. דיסטורציה אקספרסיבית של הדמות האנושית, בעיקר נשים עירומות ודיוקנאות. אמנים שהחלו לפעול בסוף שנות ה-70, סללו את הדרך לפעילות האומנותית של עשור ההמשך, עשור שבמובנים רבים תרם לאומנות הישראלית ממד של שחרור - מתכתיבי טעם, סגנון, מופשט או פיגורטיבי, נכון או לא נכון. הקשר של אומנים עם מרכזי אומנות בינלאומיים נעשה נגיש וזמין יותר, והאנרגיות של אמנות שנות ה- 80 בעולם מחלחל לזירה המקומית: האמנות חזרה לציור, לצבע, לאקספרסיבי, ומילת המפתח היא פלורליזם. החל מאמצע שנות ה-80, מתחילים לפעול אמנים שאינם מקיימים בהכרח את צו הקריאה הדו-כיווני של ההוויה הישראלית לגבי אמנותם. מגמות של פוסט-ציונות מחלחלות עמוק לאומנות שנות ה-90. באותה תקופה כותב משה גרשוני על קירות גלריה "מי ציוני ומי לא". אומני שנות ה-90, שנולדו לאחר מלחמת ששת הימים, וגדלו לתוך סיטואציה של כיבוש, מלחמת לבנון ואינתיפאדה, מביטים בשברו של החלום, או לפחות בצדדים האפלים שלו. אין ערכים מקודשים ואין נושאים שאסור לגעת בהם. חופש היצירה מאז שנות ה 90 הוביל ליצירה פורה של האמנית. הדיאלקטיקה שהזכרתי בתחילת המאמר, השענות על בנייה/הריסה, פירוק והרכבה התפתחה ושכללה את עצמה. עבודותיה של האמנית נודדת בין אמנות אמורפית נטולת צורה - כלומר, ההגדרות שלה אינן ברורות ואם זאת יוצרות נוכחות חזקה, נוכחות הנמצאת בכל מקום ובזמנים שונים- השחור הריק והארעיות הצבעית כחומר. היא חוקרת את האמצעים של הציור באופן קונספטואלי - כלומר מבחינה מושגית ואינה חפה מחוויות. דרך הקונספט הוא יוצרת ומעבירה לצופה חוויה סנסואלית, חושית... הצופה, המשתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח... צבירה, צמיחה, נוכחות והיעלמות. דימויים רבים של חומר וצבע מתכתבים עם האקספרסיוניזם הפיגורטיבי והמופשט... החומר, הצבע והארגון נראים כדוקומנטים, כמו יוצרים מסמכי עלילה תיאוריות ומעשיות. לפעמים נראים הציורים כמו מסכי קולנוע ומסכי מחשב. התחושה היא של בנייה ובאותו הזמן של הרס המציע תחיה באמצעות הדמות האנושית, חלוקות ותבניות מסגור וניצול מרחב הקנבס ויצרת דרמטיזציה מוחשית עם משהו המקיף את הדבר, אופף אותו בסוג של סביבה יציבה וגם זמנית... היא מכוונת ושולטת בהתפתחות היצירה ובונה סוג של הפנינג ששחקניו הם הדמויות, עבודת המכחול, כעמדה וכאפשרויות בשדה ציורי ישן/חדש ומתחדש.
קישור לסרטון התערוכה: http://www.youtube.com/watch?v=Sr1fxQwqsow
Dr. ANTON BIEDERMANN is a Painter, Sculptor, Art teacher and lecturer, artistic project producer in Israel and abroad, Manager and Curator of the Art School and Gallery ?Studio Oman?- Hadera, Israel. http://enter-system.com/site/index.asp?depart_id=63175 http://www.art-studio.co.il> מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
