מאת: נסים גבאי 050-5206511 gabbai@012.net.il
אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל, מואשם בגניבה. כתב האישום החמור הזה אינו כנגד נבחר הציבור הראשון בישראל שלכאורה סרח בתפקידו, ולבטח גם אינו האחרון. לצערנו כבר הורגלנו שאין דבר כזה "אחרון" כאשר מדובר בפוליטיקאים הישראליים.
רבותיי. הגענו (מזמן) לשלב האל חזור של שחיתות מוחלטת בישראל. יעלה ויבוא הגאון בסדר גודל של איינשטיין וימציא לנו את התרופה למכה שאולי אינה ניתנת לריפוי.
רוב הפוליטיקאים בישראל מושחתים (לכאורה...) עד עימקי נשמתם. אילו נמצאו כמה צדיקים שאולי לא דבק בהם רבב, יקשה אפילו על הרגוע שבינינו לכפר בכך ולו במעט על מסת השחיתות הגורפת המצויה בצמרת המדינה, ובידיהם של מקבלי ההחלטות הגורליות ביותר לחיינו. הנבחרים (מושג הדורש דיון מיוחד בפני עצמו) מנהלים אותנו ע"פ שבלונה הגזורה מדרך הגעתם למעמדם הרם והיא היתה סלולה בהרבה מאוד מושחתים אחרים שהיוו עבורם את קבלני הכבישים דרכם הגיעו לאן שהגיעו. רגע אחרי בחירתם "הדמוקרטית" החלו המושחתים הלא ראויים הללו להכניס עוד מושחתים למערכות חיינו השונות, והכל תחת מטריה ענקית של "שלטון החוק".
אין למצב אפוקליפטי זה פתרון שיגרתי. אפשר אפילו להרים ידיים בייאוש ולקבוע שיתכן ובתסבוכת קורי העכביש הנוראיים שכבר ניטוו מעלינו, לא נוכל לעולם לפרוץ דרכם ולראות ביום מן הימים מעט אור, ואפילו להתחיל לנשום אוויר צח ונקי.
אפשר להשליך מעניין פוליטי קיומי פנימי זה, לעוגן הביטחון שרבים אוהבים לתלות בו את מרכז הכובד שלנו כנושא החשוב ביותר לקיומנו כפרטים וכמדינה. מה רלוונטי יותר בימים אלה אם לא נושא הצטיידותה האפשרית של איראן בפצצה גרעינית?!
תאמרו ובצדק: גם לבעיית איראן אין פתרון שיגרתי. איראן איננה עיראק. איראן גם איננה חיזבאללה. רבים יטענו שיש לנו כמעט בעייה בלתי פתירה, שהרי לא יחסרו בעולם גורמים שעבור בצע כסף, במוקדם או במאוחר יביאו את איראן לרכוש לעצמה יכולת גרעינית. השאלה האסטרטגית יותר חייבת למצוא פתרונה ב-איך להתמודד עם מדינה פונדמנטליסטית כזו שיש לה יכולת גרעינית.
איראן המנסה בכוחות עצומים להגיע לנשק הגרעיני, מסוגלת לאיים על שלום העולם גם ללא נשק יום הדין הזה. מדינה כזו הנשלטת ע"י נשיא קיצוני ואולי לא הכי יציב נפשית - היא בעיה קריטית של העולם - של נשיא ארה"ב, וכמובן שלנו.
אינני בטוח שג'ורג' בוש מסוגל להפציץ את איראן בלי שיקרה אסון לא קטן בהרבה מקומות באזור ואולי מחוצה לו. כל הנשק הסודי שיש למעצמות אלה ואולי לנו (עמימות...) ממש לא מרגיע אותי. נדמה לי כי כולנו חייבים להבין שאלמנט "הבטחון" היושב לנו בעורפנו כאילו ובעת צרה יקומו אלה שכוחם העצום להכריע כל מדינה שתתעקש להחריב את העולם, ויצילו אותנו - נשען יותר על תיאוריות דימיוניות מאשר על מציאות אפשרית. גם אם ניקח כדוגמה קטנה וממש לא מייצגת את מלחמת לבנון השניה על כל מחדליה, עדיין נשארנו עם תוצאה שמהלך פשוט נגד אויב נחות נגמר בכשלון בל יתואר.
זהו בדיוק המצב בו אנו שרויים בפוליטיקה הישראלית.
אברהם הירשזון הדליק אצלי נורה אדומה... מזמן. הנורה נדלקה אצלי כל יום מחדש, בביקוריי בתל-אביב הגדולה. "מי זה המועמד הזה שמרביץ שלטי חוצות ברחבי העיר עם תמונתו וכיתוביו המשבחים ללא גבול?" שאלתי עצמי כל פעם מחדש. הרגשתי לא טוב בלשון המעטה עם התופעה הענקית הזו מול עיניי. חשבתי אחת משתיים: או שזו אישיות מיוחדת המסוגלת להרים קמפיין ענק, ולבטח עם שובל תומכים נלהבים מאחוריו, או שזה משהו מסריח עד מבאיש. אני חייב להודות שאינני שוכח את הרגשותיי באותם ימים, וכאשר התפוצצה כל פרשת הירשזון, לא הייתי צריך להיות חוקר משטרה או יועץ משפטי לממשלה כדי לקבל החלטות בנדון.
אבל הירשזון עם כל הטרוף שבגילוי הקשה הזה, יושב עם עוד הרבה "חברים" באותו מועדון.
ערוך סקר מקיף בישראל ושאל את השאלה הבאה: "האם אתה מאמין שיתכן כי פרשת שחיתות נוספת עלולה להתפרסם בקרוב, ועוד נבחר ציבור ששמו "הטוב" הולך לפניו עלול להיות מואשם בעבירות חמורות?!", תקבל ש-85% מהציבור מאמין שאכן כך יכול לקרות.
מה זה אומר?!
זה אומר שחייבים לפטר עכשיו ומיד את כל המערכת הציבורית בישראל, ולעשות בדק בית רציני בדרך לבחירה מחודשת של כל נבחרי הציבור כולל מינוייהם הפוליטיים ו"המקצועיים" בכל המשרדים הממשלתיים. אל תשאלו אותי כיצד, כי אינני מתעתד להיות גם המתריע וגם המוציא לפועל. כאזרח קטן בישראל נטול כל כח פוליטי יש לי לפחות את הפריבילגייה לזרוק כפפה ענקית על ריצפת הזירה, בלי להתכופף כדי להרימה פשוט מחוסר אמצעים: לא כלכליים, לא פוליטיים, לא ארגוניים, ולא עם מטען מודיעין ויידע ההכרחיים במקרה זה כדי לנטרל את פצצת האטום האמיתית המתקתקת לפתחינו.
אנחנו פוגשים את השחיתות הזו כל יום, בכל מקום, בכל מהלך קטן כגדול בחיינו. המושחתים הללו עומדים או יושבים מולנו, ואנו המבקשים לקבל את שרותם המגיע לנו כמשלמי מיסים הראויים גם לזכויות. אבל מהר מאוד נוכחים אנו לדעת כי הם עושים לנו טובה בעצם רצונם לשמוע אותנו... ועל קבלת השרות?!... כאן כבר הכל תלוי ברצונם הטוב, ואבוי לנו אם אנו לא מוצאים חן בעיניהם. הם הקובעים ולא אנחנו. הם המושחתים אבל הכח בידיהם. מי נותן להם את הכח הזה?! אנחנו. אנחנו אלה המעניקים למושחתים את כוחם, ואח"כ מתלוננים על עצם הימצאם שם, בדלפק מולנו. כדאי שבקמפיינים הבאים של הבחירות הבאות, תבקשו מעט יותר מהמועמדים מעבר לשאלה הסטנדרטית: "איזה אות אני צריך לחפש בקלפי?!".
מומחה תחבורה, עיתונאי, מנהל שיווק, ופעיל ציבור נגד עוולות ציבוריות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
