מאז שהעבדים הראשונים שרו בשדות הכותנה, מוזיקה נקשרה בקשר עבות עם מחאה. כאשר אנשים רוצים למחות, לפעמים הם כותבים מאמרים, לפעמים הם פונים לסאטירה, ופעמים רבות הם יוצרים מוזיקה. כדאי באמת להתחיל עם העבדים. העבדות האפריקנית בארה"ב החלה לקראת סוף המאה ה 18 , ונמשכה עד אמצע המאה ה- 19 . במהלך כמאה השנים בהם התקיימה העבדות האפריקנית בארה"ב, מיליוני אפריקנים מתו, אם בניסיון לחטוף אותם לארה"ב, בהפלגה הקשה בתנאים לא אנושיים מאפריקה לאמריקה, או במהלך החזקתם בשבייה כעבדים. אונס, חטיפה, הלקאות, ועונשי מוות, היו גם הם שכיחים בשנות העבדות. בזמן תקופת העבדות, התפתחה תרבות ענפה בארה"ב בקרב העבדים, שהשפיעה השפעה עצומה ומכרעת על התרבות האמריקאית ועל התרבות המערבית בכלל.
שם, בשדות בהם עבדו העבדים, נולדה המוזיקה המערבית כפי שאנו מכירים אותה היום.
אחת מנטיעותיה העמוקות של המוזיקה שנולדה שם הייתה מוזיקת הבלוז. שיר הבלוז, כשמו, [בלו באנגלית: כחול. ובהשאלה: עצוב.], הוא שיר עצוב ואיטי, הבנוי על 12 תיבות.
שיר הבלוז כלל במקור רפליקות רפיטטיביות של שאלה ותשובה, שהעלו סוגיות קשות מחיי היום יום של העבדים. התפשטותו של הבלוז היוותה בסיס לכל המוזיקה המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום, והייתה אמו הגדולה של ז'אנר מאז'ורי חדש שהיה עתיד להיוולד לעולם: הרוקנ'רול.
בשנות השישים של המאה ה20 ז'אנר מוזיקלי חדש זכה לתשומת לב: ז'אנר הפולק. פולק - בגרמנית: עם, הוא ז'אנר מוסיקלי המתבסס על זמר אחר המנגן על גיטרה אקוסטית, ושר שירים פשוטים וליריים, כלומר: כאלה המתמקדים ברגשותיו ותחושותיו של הכותב. ג'ואן באאז ובוב דילן שרו שירים נגד מלחמת ויאטנם, נגד שליחת חיילים אמריקניים למותם, נגד גזענות בתוך ארה"ב עצמה, על עוני ומצוקה חברתית.
כמו סבתו הרוחנית – הבלוז - מוזיקת פולק תמיד הפנתה את תשומת הלב גם אל מצוקותיו של הפרט – ג'וני מיטשל כתבה שיר על נגן רחוב מחונן שאיש לא מכיר בכישוריו משום שאינו מפורסם, ניק דרייק הבריטי כתב על מצבי הרוח הסגריריים שלו במטאפורות מן הטבע, וג'ון מרטין השתמש במושגים מעולם הכימיה כדי לכתוב על עצבות ובידוד. גם שימוש בסמים והשפעותיהם הקשות והמענגות היה תמיד נושא פופולרי במוזיקת הפולק כמו בז'אנר הרוק בכלל.
כיום ישנם פולקיסטים רבים בארה"ב הכותבים שירי מחאה: קימיה דוסון וברייט אייז כתבו שניהם נגד הנשיא הקודם של ארה"ב ג'ורג' וו.בוש, נגד היציאה למלחמה בעיראק ובאפגניסטן.
קימיה דוסון כתבה על הוריקן קתרינה ועל הנזקים הרבים שגרם. פולקיסטים משחקים תפקיד חשוב בהפניית תשומת הלב הציבורית לעוולות שחומקות מעיניו: עם בוב דילן וג'ואן באאז שיחקו תפקיד מכריע בהפניית תשומת הלב הציבורית למלחמת ויאטנם, לגזעות כלפי אפריקנים-אמריקאים, ולפציפיזם, פולקיסטים כגון דוסון, ברייט אייז, וג'פרי לואיס, מהווים אופוזיצה משמעותית למוזיקה פופולרית החומקת מלעסוק בעניינים השנויים במחלוקת של הפוליטי והיום-יומי. ב1990 יצא בארה"ב הסרט האהוב בכיכובו של כריסטיאן סלייטר "רדיו חזק", ובמרכזו נער מתבגר שעבר לפרבר אמריקאי מן העיר ניו יורק.
עם המעבר, הוא מגלה שבית הספר התיכון שהוא לומד בו הוא מקום קרתני ומלא בדעות חשוכות, המנפה את תלמידיו הכושלים או הבעייתיים. בתגובה, הוא הופך למקור של חוזק וכוח לתלמידי בית הספר בתכנית רדיו פיראטית שהוא משדר תחת השם הארד-און-הארי [הארי עם הזקפה]. בתכנית הרדיו שלו הוא חושף כי תלמידים בבית הספר המקומי מועפים בשל כניסתם להיריון מחוץ לנישואין ובשל ציוניהם הנמוכים.
תכניתו אף מהווה מקום לתלמידים לשאול שאלות המביכות אותם ולהתוודות על מצוקותיהם החברתיות, שלא מקבלות מענה בבית הספר. בתכניתו הוא משמיע מוזיקה מחתרתית בעלת תכנים שאינם תואמים את קו הפי.סי [תקינות פוליטית, הנמנעת גם משימוש בקללות] המקובל במקום.
בתכניתו הוא משמיע שירים של "הפיקסיז", “סוניק יות'” וה"ביסטי בויז". שדרני רדיו רבי השפעה המשתמשים בשפה גסה ככלי לשינוי חברתי אינה המצאה קולנועית: הסרט מתייחס בפירוש לסטנדאפיסט האמריקאי החשוב לני ברוס, שספרו "אייך לדבר מלוכלך ולהשפיע על אנשים" מהווה מקור עיקרי להשראה לגיבור הסרט.
במציאות, שדרן הרדיו הווארד סטרן קנה לעצמו תהילת עולם בשנות השבעים והשמונים, כאשר העז לקרוא תיגר על מדיניות הפוליטקלי קורקט של הרדיו אמריקני, ומילא את שידורי הרדיו שלו בניבולי פה ובגסויות. ברוס וסטרן נחשבים כמי שתרמו רבות לחופש הדיבור המקובל בארה"ב.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
