אני לא יכול שלא להרים גבה חושדת אל עבר חברי המפגינים ברוטשילד. בזמן שאני עובד ולומד הם יושבים באוהלים, מנגנים בגיטרה, שותים בירה ו"נאבקים עבורי ועבור עם ישראל" כשם שהחרדים לומדים תורה למעני ולמען עם ישראל. ריח הטפיליות המוכר כל כך מהרחובות ההם עולה עתה משדרות רוטשילד, מתנשא על כנפי שאגות וסיסמאות הטוענות לזכותם הטבעית של צעירי ישראל לגור במרכז תל אביב ולחיות חיי בורגנות מבלי לעבוד קשה.
כשם שאין לי עניין לממן לידידי שרוליק את בחירתו לגדל עשרה ילדים וללמוד תורה במקום לעבוד, כן אין בכוונתי לממן את חברי שמואל ואת רצונו לגור בבית גדול עם מרפסת יפה הצופה על הישבנים המענטזים של רחוב שנקין בזמן שהוא אוגר תארים יוקרתיים באוניברסיטה.
אילו חברי בשדרות רוטשילד היו קוראים רק למחיה זולה יותר, לעזרה בהגשמת אורחות החיים אותם הם רוצים, לא הייתי כה נזעק. אך לא כך הדבר, אלא נדמה שחברי מאמינים בלב שלם כי מגיע להם לגור בשדרות רוטשילד, לבלות את היום בבית קפה, לאכול ארוחת ערב בים ולקנח את הלילה בסבב בארים. לא מגיע להם! לחיות בדירה יפה בעיר כיפית זו לא זכות בסיסית, ובוודאי שאין למדינה חובה להבטיח כאלו מותרות לאזרחיה.
אני נזעק, אני מבוהל, למצוא את חברי לספסל הלימודים, חברי המלצרים, הברמנים ועורכי הדין, מאמצים את מה שדודו טופז כינה בשעתו "תרבות המגיע לי". ואני קורא להם, ולכם – קוראי, לזכור כי כל עוד אתם טוענים שמגיע לכם לחיות חיי בורגנות בעלות אפסית, אין לכם זכות לגרוע קצבאות ילדים לחרדי שעיבר את אשתו בפעם העשירית. משפחה מרובת ילדים, כמו חיי בורגנות, היא בחירה אישית, אך לא זכות טבעית שעל המדינה להבטיח. לכו לעבוד, קשה!
___________________________________________________________
מתוך הבלוג של טל פרי מהאתר צו פיוס .
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
