לפני המשפט הראשון בכיתוב הזה, גילוי נאות: אני מתעב את מרגלית צנעני כמעט כמו את הז'אנר שהיא מייצגת.
ולא, אני לא מתכוון לזמר ים תיכוני והערבי, שאפשר לאהוב או להישאר אדיש כלפיו, אולם לא לתעב, כי הרגש הזה, בעניין הזה אינו רלוונטי, אלא לתרבות הביבים שהתפתחה סביב חבורה של טעוני טיפוח מטעם עצמם, שמגלגלים בין השאר, (לפי הערכות של גורמי כלכלה בין לאומיים)*, כ – 190 מיליארד שקל של הון שחור, שהמדינה, כלומר אני, את(ה) ואפילו "מוישה המתנחל ונכדיו", לא שותפים בו, למרות שאין יותר פטריוטים מגיבורי הז'אנר הזה ואוהדיו, (תקשיבו בהזדמנות למונולוג של אוהד בית"ר ירושלים).
חובת הגילוי הנאות, בעיני, היא אמנם מטלה חשובה, אולם היא צריכה להתנהל, בעניין הספציפי הזה לפחות, ביחד עם חובות נוספים, אלה של חמלה בין השאר, שאותו אמור לחוות כל אדם, בעת שהוא עד לנפילתו של קולגה.
הפסטיבל סביב קריסתה של הגברת צנעני חורג מכל פרופורציה, כמו גם התנהלות התקשורת והמשטרה בעניין הזה והספיחים לה.
ידה של המשטרה קלה על הדק איסור הפרסום, והיא שולפת אותו בכל עניין, גם בעת שאין עניין והאינטרס היחיד שבוחש ברקע, הוא זכות הציבור לדעת.
אולם בעניינה של האישה הזאת, שבין לילה הזדקנה בשש שנים תמימות. (הייתה בת 57 עד הארכת המעצר, שם חשף מי שחשף, שהיא ילידת 1948, מה שעושה אותה בת שישים ושלוש, לפי כללי האלגברה שהונחו דווקא על ידי חכמי המזרח הפרסים והערבים, בעת שאלה לא היו גרופים שרופים של אללה).
בין טיעוני הארכת המעצר, שהתקבלו בחדווה גלויה על ידי שופטת נאורה, ניצב לו במרכז, הטיעון המנצח, לפיו שחרורה של החשודה עשוי לסכן את החקירה.
הטיעון הזה היה צריך לשמש בסיס גם לבקשת צו איסור פרסום, שכן אין דרך טובה יותר להגן על חקירה, מהסתרתה מן העין הציבורית וניהולה החשאי, באין מפריע. (ראו כיצד מנהלים חקירות במדינות חשוכות אפילו יותר משלנו).
עשרות פעמים עמדתי מול שופטים וטענתי להארכת מעצר, בחקירות שהיו סבוכות הרבה יותר מזו של הגברת צנעני.
מעולם לא קיבלתי את מכסת הימים שבקשתי, (זה היה ידוע וברור, כפי שזה ברור היום, שהמשטרה לוקחת מקדם "יפה נפש" כלפי השופט, שצריך להוכיח את גדולתו בפן הפילנתרופי דווקא, על ידי קיצוץ מניין הימים המבוקש, לכן היינו מוסיפים עוד כשליש למניין הימים, שהיינו צריכים לחקירה באמת, מתוך הסתמכות על השופט טוב הלב, שיידע לשמור על הכללים כפי שתבעתי למעלה).
אני חושב שהיום, יותר משהופתעו צנעני וסנגורה, הופתע החוקר, בעת שקיבל בדיוק את מה שביקש, אשר כאמור כלל את אותו השליש של הבונוס.
דומה הדבר לתשלום מלוא דרישתו של סוחר בבזאר ערבי, שהלקוח שלו משלם את מה שביקש ללא מיקוח.
הראשון להתאכזב קשות, יהיה הסוחר עצמו, שהלקוח הדביל נטל ממנו את חדות המיקוח.
אילו אני הטוען המשטרתי על הדוכן, אני מיד עושה תיקון, ומבקש את השופטת הנכבדה להסתפק רק בשישה ימים, שגם הם, מניסיוני, יספיקו כדי "לטחון מים", או לנסות לשכנע את הגברת הנכבדה, להעיד נגד מר מולנר וסגניו, בתמורה להפחתה של הקנס, שיסתכם מול הסכומים שגלגלה, בכמה גרושים.
כי בעצם מי שלא מבין את התרגום בגוף האירועים, המשטרה מחפשת את מר מולנר, צנעני, למרות האגו הנפוח והמתבכיין, משמשת רק תפאורה למהלך העיקרי, שלא ממש יצליח.
ואם היא רק התפאורה, אז למה לרמוס אותה, ולשם מה לקפץ ריקוד אינדיאני על גופתה, כאילו נפילתה באמת תשנה במשהו את מציאות הישראלית של סוף קיץ 2011, קצת לפני התקופה הכי קשה, שאורבת לנו מעבר לפינה, בשרשרת של אירועים, שאפילו מקומו של מר מולנר לא יחשב חשוב באמת, (ואין אני מטיל גרם של דופי ביכולותיו, אלא רומז למימדי הברוך שממתין לנו).
אז עצה קטנה לעיתונאים, לציבור הצוהל וגם לצופים בנינוחות מן הכורסא בסלון במהדורות הערב.
תפסיקו לרקוד על הדם חברים, שמרו כוחות לעוד חודש.
תאמינו לי, בתקופה שמצפה לנו שם, נזדקק אפילו לנמושות כמו הגברת הזאת וגם למר מולנר.
*ההערכות של הבנק העולמי למימדי ההון השחור שמתגלגל בישראל, שחלק לא מבוטל ממנו נוצר ואף מולבן בתעשייה הבידור המזרחי.
כותב, מבקר ומייחל.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
