חובת האחראיות הקולקטיבית 

עיונים בספר בראשית - פרשת נח

רואים אנו בפרשה, כיצד נח, אשר התורה מעידה עליו בתואר צדיק, מכין ומתריע את בני דורו במשך 120 שנה (לפי שנות חייהם אז, אשר חיו שנים רבות) - להתעורר מפני השואה האיומה העומדת בשער, על שחיתות המידות וההפקרות הבהמית המשתוללת בראש כל חוצות. לשם כך, בציווי אלוקי, בונה הוא תיבה, שהרוחות הזרות וההפקרות שמסביב לא ישפיעו על ילדיו, שהשפעת הסביבה תהיה מינימאלית ככל האפשר. תיבה זו מיועדת למשפחתו, לחיות, לעופות, לרמשים ולכל הנבראים ... כפי ציווי ה'. עם כל זה שקיים את מצוות ה', נח שוגה שגיאה גדולה וכואבת, עד כדי כך שאסון המבול נכתב על שמו, כמאמר הנביא (בהפטרה) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך..."(ישעיה, נ"ד, ט). - ונקרא כך "מי נח" - כי נח הוא האחראי לאסון הנורא ולטרגדיה האנושית העצומה. מדוע?
כי הוא לא דאג מספיק לסביבתו. ראה את עצמו בראש סולם הדאגות, הוא לא ראה בשליחות הבורא, שליחות של אחראיות קולקטיבית כלפי העולם כולו, שהיה זקוק לאישיות שכזאת כדי להצילו מהשואה האנושית האיומה. האגואיזם פעל אצלו במלוא עצמתו. נח עסוק בעצמו, הוא אינו רואה את סביבתו, הוא דואג ראשית כל לסביבתו הקרובה - לעצמו ולמקורביו.
אך לאחר המבול, כאשר ראה נח את החורבן האיום שנעשה לאנושות, הוא התעורר. חל שינוי אצל נח. "וייבן נח מזבח...וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם..." ויברכם...פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה..." (בראשית, מפרק ח', פסוק כ' עד פרק ט' פסוק ז'). - אך כבר היה זה מאוחר. הטרגדיה הנוראה מכל כבר קרתה. לדברי חז"ל אם נח היה מביא את הקורבן לפני המבול והיה מתפלל על העולם (קרבן הוא התפילה, וכיום התפילה במקום הקורבן כידוע, עקב כך שאין לנו בית המקדש) - לא היה המבול מגיע לעולם. אם רק היה יוצא מהדאגה העצמית ההרסנית, והיה רואה גם את הסביבה בדיוק כמו את עצמו, המבול היה נמנע.
הטענה כלפי נח, למה לא התפללת קודם לכן, שהרי היית מציל מיליוני נבראים? - על כך נתבע נח והמבול נקרא על שמו - "כי מי נח לי..."!
נח רוצה לשכוח את הטראומה שעברה עליו. הוא נוטע כרם, מיינו שותה הוא ומשתכר. בנו כנען, עושה עבירה אומללה. נח מתעורר ממעשה השפל של בנו, הוא רואה מולו עולם אחר - וכי דרכו הביא לתוצאות הפוכות מהמצופה. דווקא הוא שניסה לשמור את סביבתו הקרובה, קרי: בראש ובראשונה את בני ביתו, דווקא משם צומחת לו דמות שעושה מעשה שפל ונורא כל כך. נח לומד את לימוד חייו, בדרך הקשה. כי מי שמתמקד בעצמו מעבר למידה ולא רואה את סביבתו בשעה שהוא יכול להשפיע עליהם ולהצילם, גם ביתו לא תהיה חסינה מפני הסביבה המשפיעה ממילא. ההרס הגיע לתוך ביתו פנימה.
נח עובר על בשרו שיעור נורא מהי אחראיות של אדם כלפי סביבו, ובמיוחד של אדם בעל שיעור קומה כשלו, כשליח אלוקים כלפי דורו.
חז"ל אמרו: "כל ישראל ערבים זה בזה" (ספרא בחוקותי פרשה ב ד"ה פרק ז). במה נמדדת ערבות זו? ביציאה מאגואיזם, במבט על צרכי הסביבה, באחראיות האישית שיש לכל יחיד כלפי סביבתו. לא בכדי אמרו חז"ל (מסכת אבות, פרק א', משנה ב)" :על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".
שהרי עם ישראל אינו ככל הגויים. מחוברים אנו האחד לשני בחיבור בל יינתק. אם שומעים אנו על יהודי שנשבה באוסטרליה, כל יהדות העולם מגוייסת. ראה את התפילה החרישית של כל יהודי באשר הוא לגורל השבויים והנעדרים. וכך הלאה. זוהי ייחודו של עם ישראל.
אין שום אומה שיכולה להתגאות במעלה שכזו. עם ישראל היא נשמה אחת גדולה, וערבות של האחד לזולתו היא בחיבור בל יינתק.
האחראיות הקולקטיבית, באה לידי ביטוי בדברי חז"ל בתלמוד (מסכת קידושין, דף מ, ע"ב): "ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר (קוהלת ט) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה...". והביא זאת הרמב"ם להלכה (בהלכות תשובה לרמב"ם, פרק שלישי הלכות ב, ד).
חז"ל דימו זאת (תנא דבי אליהו, רבה י"א) לשנים ששטו בלב ים בספינה. האחד ניסה לחפור מתחת למושבו. צעק לו חברו, חבר, אתה מטביע אותי אתך יחד! השיב לו זה, זו זכותי לעשות כחפצי במושב ששילמתי עליו ממיטב כספי! השיב לו חברו: ידידי, במעשיך, אתה מטביע את שנינו! גורל אחד לשנינו, אינך לבד!
בשונה מנח, בפרשה הבאה, פרשת לך לך, רואים אנו את אברהם אבינו, כאשר בדמותו הייחודית כאיש חסד מובהק וכאוהב הבריות, כובש הוא את לב העולם, והפכם לבעלי האמונה בבורא, כאשר לפניו לא היה זכר לכך. אברהם מכאן ונח מכאן, שני הפכים שונים, אברהם איש החסד כנגד נח האגואיסטי והאנוכי. זה נשאר בתיבתו, וזה נהיה לימים אב המון גויים. ללמדך כוחה של אהבת האדם והבריות עד כמה היא כובשת.
המסקנה המעשית: לכל יחיד מאתנו יש לו את תפקידו בעולם. כל איש ודרכו. זה בהוראה, השני בהייטק, השלישי כמרביץ תורה, ואף לספר ולסנדלר... היציאה מאגואיזם לאכפתיות כלפי הסובב אותנו, תביא בסופו של דבר לעולם טוב ונקי יותר, לחיים של איכות, ולסביבה טובה וברוכה ועשירה ברוח. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להיות פתוחים לסביבה ולחברה, כי כל אחד יכול להשפיע, בדרכו ובנתונים שהוא ניחן בהם מאת הבורא, לעולם טהור וטוב יותר, שיהיה לכולנו טוב לחיות בה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי