אני לא סובלת את הפועל "סובל" במשפטים מהסוג הזה: סובל מנכות; סובל מנכות נפשית; סובל מעודף משקל.
בהקשר זה הכוונה אינה לכך שרע לו, אלא שהוא מצוי במצב מסוים, אך אי אפשר להתעלם מהמשמעות המקורית של "סבל" כשהיא נאמרת בנשימה אחת עם נכות פיזית או נפשית, עודף משקל או מגבלה. יש בקישור האוטומטי בין נכות פיזית או נפשית לעודף משקל לסבל חוסר תקינות פוליטית. נכות ועודף משקל הם מצב פיזי, נתון קיים. ילד שיש לו עודף משקל לא סובל ממנה. הוא אולי סובל מההצקות של חבריו - אבל זה כבר משהו אחר.
גם כונפה שהציפייה ממנה כאישה היא להיות יפה וחטובה סובלת ממעמדה בחברה, אך עדיין לא מוגדרת כ"סובלת מכיעור" או "סובלת מיתר כונפיות". בינתיים.
הקישור בין נכות ועודף משקל עם סבל הוא שיוצר בין היתר את הסטיגמות. ההגדרה לא צריכה להיות רגשית, אלא נתון: "בעל נכות", בלי להתיימר להגדיר את ההרגשה שסביר להניח, על פי המגדיר, שבעל הנכות או בעל עודף המשקל מרגיש.
אקסיומה שנייה: נכות = משהו פגום
זה מזכיר לי משהו שכתב פעם בני ציפר ונחקק בזיכרוני: "הנשיא שמעון פרס בא לבקר את גיסות המילואים הנכנסים לעזה... 'לאיראן', קרא, 'שני בנים, החיזבאללה והחמאס. היא תגלה שיש לה שני בנים צולעים'" (הארץ, 16.1.09).
אבל לציפר לא הפריעה הקונוטציה השלילית. מה שהפריע לו הוא ש"הדבר אינו יכול ללמד אלא על כך שהנשיא סבור שהחיילים שלפניו מחבבים את סגנון הרהב המזרחי, ושזאת השפה שהם מבינים. היש דבר מגוחך יותר מאשכנזי נכבד המנסה לקנות את לב העם באימוץ של סגנון דיבור מזרחי?"
"ולגופו של עניין", המשיך ציפר, "צריך היה הנשיא לדעת שתולדות האנושות רצופות בצולעים שיכלו ליריביהם והכו אותם שוק על ירך. הפייסטוס הנפח, אל האש היווני, היה צולע. על יעקב אבינו נאמר שצלע על ירכו אחרי שנאבק עם המלאך בלילה במעבר יבוק ויכול לו. רוזה לוקסמבורג היתה צולעת. היא, שהקריבה את חייה למען הסוציאליזם שפרס נמנה כביכול על מחנהו".
ובכן, ציפר, אנשים צולעים הם בני אדם שראויים לכבוד גם אם הם לא נאבקים עם המלאך בלילה ויכולים לו, וגם אם הם לא מקריבים את חייהם למען הסוציאליזם.
יש משהו לא תקין בחיבור האוטומטי הזה בין פגם וסבל לנכות וצליעה, וגם למה שמכונה בסלנג "כונפה".
אקסיומה שלישית: אישה מכוערת = נכות
הנה קטע מהסטנדאפ של ארז שלם מתוך "צחוק מעבודה", 17.7.11:
"אני אף פעם לא התחלתי עם בחורות פצצות, באמת, תמיד, משהייתי צעיר הייתי מוותר מראש, אני אפילו בחלומות ארוטיים באות לי כונפות... אני נגד לצחוק על כונפות כי בעיניי כונפה זה סוג של נכות, באמת, נכות. צריך להיות חניה לכונפות, צריך שיהיו שירותי כונפות, בלי מראות, נגיד אם כונפה מגיעה לבר צריך להגיד "חבר'ה, קומו, יש פה כונפה".
תחשבו, היא מגיעה לברמן:
'את רוצה שאני אזמין לך משהו מהברמן?'
(היא) 'לא תודה, אני אזמין לבד... ברמן, ברמן, ברמן... טוב תזמין לי, בסדר'."
הקהל גועה בצחוק. לאתר עריכה לשונית
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
