מסר אישי חברתי

נזירה תהלך על שביל שומם, שמש ורוח קל בשביסה.

הלך תעה על שביל - לא שביל. שמש ורוח קל בידר שערו.

עיף וצמא היה ההלך, אל נחל שם פעמיו. פלג מים שטף את עיניו ויקפץ כילד אל הצלולים, הקרים. מים לגם עד כלות, בגדיו פשט ויצן גופו.

נזירה הלכה על שביל בואכה הפלג. צדה עינה, מראה ההלך. לובן בשרו, הכה בעיניה – באחת עצרה ותדם בינות העלוה. מעולם לא שזפו רואותיה, איש פרקדן, עירם ועריה.

ותלך הנזירה ל"תמה" - להרוות צמאונה חשקה. ותקרב אל ההלך הנם לו, כמו אין אלהים על פני האדמה. מתוך שישן, חש בריחה – ריח אשה לא בעולה.

ויחלם על אהובתו, ויזדקר אל מולה.

והנזירה!

נדהמה! עצרה, עינה רתוקה אל "פרח" רגליו הזקור – קורא תגר על אלוהיה. ישבה לפוש מחם גופה, עצמה עיניה פן יראוה.

רצו ידיה מאליהן, אל ההלך יצאו, לוטפות "פרחו".

וההלך!

חש בשרו נלפת ביד אשה ויעצם שבעתים. פקח עיניו ויראנה, ויפה היתה וחשוקה. נשקה על פיה ותהמה אליו. גלימתה חיש הסירו, גם תחתונים ושאר מגנים, ויהלך על גופה והיא נלפתת אל מבושיו.

והשנים!

התפתלו להם שם על העשב, פלג עלום שם היה עדם.

חדר אל גופה הצמא ותזעק הו אלי, אלי...

"למה מנעת ממני מקדש זה". ותאנח ותאנק עד מאד.

נוקפות השעות, שמש רד על הארץ, מאנה הנזירה לחזר

אל ה"כלא" ואל טמטום של חיים שהיו.

לילה כבד רד על ארץ, יריעת בד כגג להם. ויתעלסו, ויתעלסו, ויתעלסו עד נפלו שדודים

על אדמת מטתם. לופתת מטהו, יראה פן יחמק זה החלום שחדר אל חייה.

ואלהים!

צפה גם צפה בילדיו השנים. הלך תמים - איש ישר דרך ונזירה "קדשה" מכלא לא צוה הוא. ויאהבם על אשר עשו, כי לכך כוון ביצירתו האדם.

ויעבר את הנזירה. קדשה היתה בעיניו מכל חברותיה, הממלמלות שמו השכם והערב.

אם המנזר!

חרדה כל הלילה על הגוזל(ה) שלא שב. שחר טרם עלה,

יצאה בראש גדוד נערותיה

לחפש את הנעלמת המסכנה – טרוף נטרפה.

אל הפלג ירדה ואתה ה"גדוד".

צווחות נערות, מתפלצת האם, מה רואות עיניה.

הסוררת על איש, מתהפכות עיניה זועקת הו אלי, הו אלייייי.

פקדת אם המנזר, חק לנזירותיה. ותצו לסקל השנים.

עוד נעה הנזירה על גוף האיש, עודה מיללת לרוח אביונותה. אבן טסה אל גופה להרגה.

ואלהים!

שלח מלאכו האהוב. עצר מבול האבנים, ויסבן אחור, אל נשות המנזר/הכלא.

וההלך!

התיק עצמו מהנזירה, על רגליו עמד, זקור אל מול נשות הגדוד ההלומות, ההוזות, החולמות.

סומק עלה בלחין, האדים גם גופן. רתק מבטן אל הפלא שמולן.

אם המנזר!

צוחה וצרחה: "סוטות שכמותכן כסו פניכן, אלהים עדכן". ויסט המלאך מבטו אליה ויגש, ויסר בגדיה גם היא. אל הפלג רצה ותכלם. הן מעולם לא חזתה בבשרה, אף לא נגעה בעצמה.

ואלוהים!

מביט ממעל ומחיך "הידד מלאכי המשך והמשך".

וישלח ברק ויכה במנזר, אש עד אפר.

והנזירות!

נכלמות קמעא, אל חברתן קרבו, "ספרי, גלי אחותנו,

קורנים פניך". ותספר ותהמה, ותצחק כל העת.

ותצא גם האם מן המים. לאטה התקרבה אל נערותיה ואל האיש המוזר, הזקור.

עשן מן המנזר החרב.

"אבד ביתנו, אבדה משענת חיינו, אנה נלך, אנה נבוא ואלהים עזבנו".

צחק אז האיש עד מאד. בגדיו לבש, את האם ואת נערותה חבק. "אתי תהיינה, נחיה בתמימות ונחלק החיים".

חדשים חלפו, הפלג המשיך וזרם. על הגדה עמדה בקתה.

צחוק ושמחה רבה עלצו שם. אלהים ברכם. יוצאת אם המנזר וכרסה בין שניה, מאחוריה נערותיה, גם הן מלאות כדבעי. אז יצא האיש וישחק אל כלן והן פי שבעה אליו.