י"ז בתמוז, הרהור וערעור / מוטי לקסמן, תשע"א
י"ז בתמוז הוא יום עצוב.
"עצוב למות באמצע התמוז". [1]
ובתמוז חל י"ז בתמוז, יום עצוב.
יום בו מתחילה תקופת "בין המצרים", "שלושת השבועות – תקופת האבל הלאומי, שמגיעה לשיאה ביום תשעה באב". [2]
יום זה הוא יום צום, תענית י"ז בתמוז, שהיא הראשונה מבין ארבע התעניות, מוזכרות על ידי הנביא זכריה [3]. מטרת הצום היא לעורר את תחושת האובדן על חורבן בית המקדש – ועל הגלות שבאה בעקבותיו. [4]
לפי המסורת, י"ז בתמוז היה יום פורענויות לישראל: "חמישה אסונות גדולים התרחשו בהיסטוריה היהודית ביום זה:
א. משה שבר את לוחות הברית הראשונים בהר סיני, כתגובה לחטא העגל.
ב. פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.
ג. חומות ירושלים נפרצו, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לסה"נ).
ד. לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.
ה. צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו." [5]
י"ז בתמוז הוא יום עצוב. [6]
חם בירח תמוז ו"עצוב למות באמצע התמוז". [7]
אבל, ברשות הקוראות והקוראים, האם עיניכם החולפות ומצרפות מילה לפסוק, הבחינו שכל האירועים שהוזכרו לגבי י"ז בתמוז, מתייחסים למבנים, לסמלים, לפולחנים.
לא לבני אדם.
תאמרו, וודאי שנפגעו גם בני אדם.
וודאי, אבל לא בני אדם הם במוקד הזיכרון! [8]
וכל זה בירח תמוז.
עצוב.
עצב בתמוז הוא עתיק, נושן מאוד. באפוס מאותם ימים רחוקים: גלגמש נושא דברו אל הנסיכה אשתר: "לתמוז, חתן נעוריך, / מדי שנה בשנה ימי-בכי הועדת". [9] זאת הוא אומר בתגובה לנסיכה "אשתר, אלת האהבה והפריון [...] הנושאת עיניה אל יופיו, חושקת בו ומציעה לו נישואין": [10] "נשאה עיניה הנסיכה אשתר אל יפי גלגמש: 'הבה, גלגמש, לו חתני תהיה'". [11]
גלגמש דוחה את תחינתה. [12]
מעברו של תמוז, אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית, אל מחוץ לתחום האלים החיים, במועד הנדון, אינו מקרי.
ירח תמוז הוא תחילת הקיץ היבש, כאן, בין הים התיכון לארם נהריים, קיץ בו רוב צמחי הבר מתייבשים וכלים, ואיך יכול לפעול אל פריון כש"הכול יבש"?
מכאן יש הסבורים: "'למות באמצע התמוז' אינו הגדול בעונשים. טבעי למות בתמוז כשהאל תמוז עצמו מת, כלומר כשפריון האדמה נם ומותיר את ההרים והגבעות לשלדי הקוצים". [13]
"עצוב למות באמצע התמוז"; [14] וכבר קראנו: "לתמוז, חתן נעוריך, / מדי שנה בשנה ימי-בכי הועדת". [15]
אבל, הנביא אינו תומך בעצב זה, להיפך הוא מגנה אותו באופן חד-משמעי: "ויאמר אלי עוד תשוב תראה תועבות גדלות אשר המה עשים. ויבא אתי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז". [16]
"הנשים ישבות מבכות את התמוז" הן "תועבות גדלות"!
האמנם האבל הוא התועבה?
לא, נדייק בקריאה, הגינוי אינו על עצם הקשר, אלא על משמעותו – ראיית תמוז כאליל שיש לבכות את מותו.
"תועבות גדלות" הן בכי ואבל על סמל בלבד.
ובי"ז בתמוז האבל הוא, כאמור לעיל, על מבנים, על סמלים, על פולחנים.
באופן אחר, על חורבן עצמאות מדינית ופולחנית.
על התמוטטות מדינה.
וזה וודאי לא משמח.
אבל, האם, לאורך כל תולדות האדם, המדינה היא מזור לאדם?
האם מדינה הביאה רק טוב לבני האדם?
האם מדינה אינה מבוססת קודם כל על כוח, על עוצמה?
לכוח יש מחיר.
ואולי, אולי אם המוקד יעבור מקיום מדינה לקיום בני אדם כבני אדם, לא יהיה צורך במדינה?
ואז, י"ז בתמוז לא יעורר געגועים למבנים, לאבנים, לסמלים ולפולחנים אלא תקווה לבני אדם!
כך, חלמתי הלילה.
רק אני חולם כך, אולי חלום כזה היה גם לך?
<><><><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.
[2] הרב שרגא סימונס, http://www.aish.co.il/h/9av/48858402.html
[3] "צום הרביעי [=י"ז בתמוז] וצום החמישי [=תשעה באב] וצום השביעי [=צום גדליה] וצום העשירי [=צום עשרה בטבת]" (זכריה ח, יט).
[4] הרב שרגא סימונס, http://www.aish.co.il/h/9av/48858402.html
[5] שם.
[6] הבקעת החומות לפני חורבן בית ראשון (בשנת 586 לפנה"ס) אירעה בט' בתמוז: "בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר" (ירמיהו לט, ב).
אבל, הואיל והבקעת החומות לפני חורבן בית שני (בשנת 70 לסה"נ) אירעה בי"ז בתמוז, צורפו שני האסונות ליום זיכרון אחד.
[7] כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.
[8] אמנם במגילת איכה שמתארת את החורבן, יש גם תיאור של סבל אדם אבל הרוב הוא חורבן עיר ומקדש, למשל: איכה ב, י–יב; איכה ד, ג–י
[9] ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 235.
[10] שם, עמ' 233.
[11] שם, שם.
[12] "גלגמש דוחה את חיזורי האלה, מחרף ומגדף אותה ומטיח בפניה, כי היא אשה בוגדנית שאין לתת בה אמון, וכי המיטה אסון על כל מאהביה; הורידה שאולה את דומוזי-תמוז בעל נעוריה והועידה לו מדי שנה בשנה בכי ומספד" ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 233.
[13] סבינה מסג, "טבעי למות באמצע התמוז", הארץ 17/12/2008.
[14] כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.
[15] ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 235.
[16] יחזקאל ח, יג–יד.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
