למזלי הייתה לי דרך אחת בטוחה לפרוק את המתח. הייתי אתלטית מאוד והתעמלתי הרבה. התחריתי ברצינות, ובסופו של דבר הגעתי לרמה לאומית. תמיד הייתי הכי מאושרת באולם הספורט. באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי כתלמידה בתיכון, הודיעו לי הורי שהם עמדו להתגרש. אחי עמד לעזוב את הבית בגלל לימודים ואחותי עבר לקצה השני של הארץ, ללס ווגס. אני הכחשתי שכל זה קורה, אפילו לעצמי. קברתי את עצמי בשיעורי הבית ובהתעמלות.
אינני בטוחה, שאני יכולה לקבוע בדיוק מתי החלו בעיותיי הרגשיות הרציניות. ההידרדרות הייתה מהירה מאוד. בין לילה החלטתי, שאני שמנה מדי והתחלתי את דרכי לגיהינום. תוך מספר חודשים ירדתי מ 52 קג' ל 43 קג'. ברגע שהגעתי לכך רציתי עוד. התחלתי את שנת הלימודים הבאה רזה ועצובה הרבה יותר. נפגשתי עם מטפל במשך הקיץ, אך זה לא היה משמעותי במיוחד עבורי. לא רציתי עזרה. לא הייתי זקוקה לעזרה. בכל מקרה, אף אחד לא יכל לעזור לי.
לבסוף "העיפו" אותי מקבוצת ההתעמלות בגלל אנורקסיה חמורה ובולמיה, ואני ביליתי שלושה חודשים בתוכנית פסיכיאטרית בקבוצת דיור. חשבתי ברצינות שזאת תחילת המאבק להצלת חיי. עזבתי את התוכנית ביום הולדתי ה-16 . הייתי ילדה כעוסה יותר מקודם מלאת התנגדויות, ורציתי שעזבו אותי לנפשי. קבלתי תרופות אנטי-פסיכוטיות, ויותר מאי פעם הייתי ללא שליטה. אך עליתי במשקל. למעשה, תמיד הייתי רעבה. יכולתי לאכול ללא הפסקה. אימא אפילו תפסה אותי אוכלת בשינתי לפעמים. שנאתי את מה שהרגשתי. שנאתי את המראה שלי והגועל שחשתי כלפי עצמי גדל בדיוק כפי שאני גדלתי. התרגזתי בבית ספר וצעקתי על המורים שלי. כאשר גערו בי, הפניתי את הכעס פנימה. התחלתי לחתוך את עצמי כדי להתמודד עם הכאב הפנימי שלי.
התבקשתי לעזוב את בית-הספר בשנת הלימודים השנייה שלי, כאשר נותרו רק מספר חודשים עד לקיץ. בנקודת משבר זו הצטרפתי לקבוצה טיפולית אינטנסיבית מאוד עבור מטופלים לא מאושפזים, הנקראת התוכנית לבוגרים צעירים (Young Adult Program, YAP). אני השתתפתי על בסיס יומי בתרפיה, בלימוד כישורי חיים ובפעילויות אחרות. תמיד חיפשנו פעילויות של התנדבות רק כדי להנות מהן.
התגלית של "כוח הסוס"
וכך שמעתי על תוכנית "כיפית", שהשתמשה בסוסים ככלי טיפולי. זה נשמע נהדר, אך היססתי מעט. ביום הולדת ה-13 שלי הורי רשמו אותי לשיעורי רכיבה. אהבתי את זה מאוד. אף פעם לא הייתי הכי טובה, אבל זכרתי איך הרגשתי, כאשר ישבתי על הסוס שלי "יינקס". לא הייתי בטוחה שעדיין הייתי מסוגלת להרגיש הרגשה כזאת.
הצטרפנו להכשרת מתנדבים ב"חוות הפוני" ולמדנו את הכול על התוכנית הטיפולית, "כוח סוס". אי אפשר לשכוח את תגובתי הראשונה למקום הזה. הרגשתי יראה. הייתה זאת אורווה ענקית, ונראה כאילו היו בה מיליון סוסים. כשעשו לי הכרה עם בעלת החווה, בוב מק'דניאל, אמרתי לה בחוצפה גדולה, שידעתי מה אני עושה, ושייתכן שיום אחד אנהל את המקום. היא רק חייכה אלי.כאשר פגשתי את כיתתי הראשונה נשביתי. עזרנו לקבוצת תלמידים מבית-ספר שכן. הילדים האלה עשו את היום שלי. אפילו פעם אחת לא התייחסתי אליהם כאל ילדים עם לקויות, קשיי למידה או כאל ילדים מיוחדים. הם היו רק ילדים, בדיוק כפי שאני הייתי לפני מספר שנים. הייתי בזוג עם אותה רוכבת כל שבוע. נוצר בינינו קשר מצוין. היינו צוות נהדר באביב ההוא: היא, אני ופוני יפה בשם "חלום". לרוע המזל, העניינים בבית עדיין רק הידרדרו. עברנו בית מספר פעמים, ואני חיפשתי בית-ספר חדש לקראת הסתיו. מבחינה רגשית הרגשתי בודדה מאוד. כשהייתי ב"כוח סוס" הייתה לי האפשרות להיות משמעותית עבור מישהו אחר. הייתי אנושית ולא מפלצתית.הקיץ הגיע, השיעורים הופסקו ואני נכנסתי שוב למצב של זעם. ביליתי שלושה חודשים בבית-החולים הפסיכיאטרי עבור ילדים של המדינה בגלל מספר ניסיונות התאבדות. שם גילינו שהגבתי רע לתרופות שקיבלתי, ולכן עליתי במשקל. רשמו לי תרופות חדשות, וסוף סוף איבחנו את מצבי: הפרעה דו-קוטבית של מניה-דפרסיה, אישיות גבולית, דיכאון עם הפרעה טורדנית כפייתית וחרדה, וכל זה בנוסף לבעיות האכילה. אך לכל זה לא הייתה שום משמעות עבורי: אני רק שמחתי לחזור הביתה באוגוסט.
כשחזרתי ל YAP אמרו לנו שאנחנו חוזרים "לחוות הפונים". הפעם נתנדב ונרכב פעם בשבוע. קבלנו מענק והיינו אמורים להתחיל בספטמבר. התרגשתי מאוד, ואז הגיעו החדשות הרעות. ירשו לי לחזור רק בתנאי שאחתום על חוזה, שיבטיח כי אתחיל לטפל בגורמים להתנהגותי המופרעת. היה לי הרבה על מה לחשוב, כי ההרגל לחתוך את עצמי כבר הפך להתמכרות של יום-יום, פשוט דרך חיים. נקודת מפנה זכרתי מה זה "כוח סוס" עבורי, ואיך הרגשתי כשעזרתי לילדים האלה. אהבתי את ההרגשה הזאת, ורציתי עוד. וכך הסכמתי וחתמתי על החוזה, שהצהיר כי "כוח סוס" הוא מקום מוגן, ולכן אסור היה לי לפגוע בעצמי בזמן שהייתי שם. רציתי לרכוב, אך היו מכשולים. הייתי חייבת לקחת את התרופות בדיוק לפי ההוראות, אחרת לא יכולתי לרכוב. אסור היה לי לפגוע בעצמי בטווח של 24 שעות לפני הרכיבה, ולכן לא יכולתי תמיד לרכב. כשזה קרה פשוט נהניתי להיות עם הסוסים. "כוח סוס" החזיר לי את היכולת להרגיש. אהבתי את ההרגשה הזאת, וניסיתי לגרום לכמה שיותר אנשים להרגיש את אותו הדבר. התנדבתי במשך שלוש עונות, ורכבתי במשך שתי עונות ב"כוח סוס". אפילו פעם אחת לא הפרתי את החוזה שלי. אהבתי את עצמי, כשהייתי שם, גם כאשר רכבתי וגם כאשר עזרתי לאחרים לרכוב. ואהבתי את "הסוס שלי". רייוט תמיד היה שם, ותמיד גרם לי לחייך. הוא היה גדול ומסורבל, בדיוק כמו שאני הרגשתי את עצמי. ספרתי לו את הכול. הוא קיבל אותי כמו שאני, ולא היה לו חשוב מי רציתי להיות. כאשר התקיימה ועידת NAHRA באותה שנה, רייוט ואני הופענו לפני כולם. כל כך הייתי גאה בתשומת הלב שמשכתי בגלל מעשה חיובי שעשיתי במקום מעשה שלילי. ואז נגמר המענק. לא ידעתי מה אעשה בלי "כוח סוס". אך כבר "זממתי מזימות". כדי להמשיך לרכב ניקיתי אורוות שבעה ימים בשבוע, עזרתי לטפל בסוסים , ועסקתי בפעילות האהובה עלי; עזרתי בכל שיעור של הילדים הצעירים כשרק יכולתי. נתתי את כל נפשי וליבי, לא רק לרכיבה אלא גם לסוסים ולאנשים בחווה. העבודה השתלמה, ואני יכולתי להמשיך את השיעורים שלי. התחלתי לרכוב בתוכנית למתקדמים ב"חוות הפונים". לא היו רוכבים אחרים ברמה שלי. לא היה לי איכפת: עדיין המשכתי בשיעורים השבועיים שלי עם חברי הטוב והוותיק, רייוט. כאשר סיימתי בית-ספר תיכון בגיל 18, התחלתי לקבל שכר עבור עבודתי, בעיקר עבור השיעורים שנתתי. הם היו אהבתי האמיתית. אהבתי לעזור לאחרים להרגיש את מה שאני מרגישה כלפי הסוסים.
אני זוכרת את היום שבו בוב אמרה לי , כי יש לי דרך מיוחדת ללמד את הילדים ולהסביר להם, ושלא לכל אחד היכולת הזאת. היא רצתה לדעת מאין זה בא לי. גיליתי לה שתמיד רציתי להיות מורה. אהבתי לחלוק את הידע שלי עם אחרים בדרכים יצירתיות ומהנות.
בדרך להיות מדריכה בקיץ עזרתי במחנה היום ב"חוות הפונים" ונתתי שיעורים. בסתיו התחלתי ללמד את התלמידים הצעירים ביותר, והתחלתי כעוזרת בשכר בתוכנית של "כוח סוס". היה שם משהו שעשה את ה"קליק", וידעתי שיום אחד יהיה זה הדבר שארצה לעסוק בו. לא הודיתי בכך מרוב פחד שיגידו לי שאני משוגעת, ושנערות משוגעות פשוט לא עושות את זה. החלטתי שאני, בדרך שלי, אצליח נגד כל הסיכויים, ושיום אחד אוכל ללמד רכיבה טיפולית. חקרתי את כל המסלול לקבל תעודה , אך נרתעתי ולא התקדמתי משם. הייתי זקוקה ליותר מדי עזרה כדי לממש את השאיפותי, ואולי כל זה בכלל לא היה שווה. עדיין הייתי מטופלת אצל מטפל ופסיכיאטר גדול. הוא נתן לי את התרופות הנכונות, והפחית את המינון עד למינימום האפשרי. בקיץ 2003 נרשמתי לתוכנית הניסויית של בית-הספר למדריכים של "כוח סוס", אשר תתחיל בסתיו. העיתוי היה מושלם, והרגשתי מוכנה להתמודד עם האתגר. ובאמת, היה זה אתגר גדול. התוכנית לקבלת התעודה הייתה אינטנסיבית מאוד, והייתי חייבת להתאמץ ולהשקיע. אבל זה היה כדאי! לא היה לי רגע זמן לרחמים עצמיים או לשנאה עצמית כפי ש הרגשתי בעבר. איך יכולתי, כשעבדתי באינטנסיביות כזאת עם הילדים והבוגרים המדהימים האלה, שהיו זקוקים לי בדיוק כפי שאני הזדקקתי למדריכים שלי רק לפני מספר שנים. אחרי שעברתי את כל השלבים, בסוף הייתי מדריכת NAHRA בעלת תעודה. היה זה אחד הימים הגאים ביותר בחיי. בזכות הקורס קבלתי גם תעודה של CHA , אגודת הפרשות. זמן קצר לאחר סיום הקורס נכנסתי להריון. בסתיו 2004 ילדתי את בתי הראשונה, חנה מרי. בזמן ההריון הפסקתי לקחת תרופות, והצלחתי טוב. הרגשתי שזה היה הזמן להירפא. באביב הבא קיבלתי הצעת עבודה ללמד גם בשביל "חוות הפונים" ו"כוח סוס". התחלתי לאט, ולפעמים הבאתי את בתי איתי. בסופו של דבר מצאתי מעון יום מצוין לא רחוק מהחווה, ורשמתי אותה שם.
עברתי מסע מדהים בחיי. אני אסירת תודה על מה שעזרו לי הסוסים להשיג, רגשית וגופנית. אינני רוצה שום דבר חוץ מלעזור לאנשים אחרים , שעוברים את מה שאני עברתי כדי לבריא. אני רואה את עצמי כסיפור הצלחה אמיתי. אני חשה, כי האמפתיה שפיתחתי הודות לניסיוני כמטופלת משפיעה מאוד על דרך הוראתי. עדיין אינני מסתכלת על המטופלים שלי כעל אנשים בעלי לקויות רגשיות או לימודיות. אך, עבורי הם באמת אנשים מיוחדים. אני יודעת שאמשיך להשפיע על חייהם של אנשים רבים. כל חג מולד אני מצפה לגלויה עם החותמת של ג'ורג'יה מהילדה הקטנה שהתנדבתי לעזור לה במשך שלוש העונות הקצרות ההן. כל שנה הגלויה מגיעה, והילדה הקטנה כבר גדולה יותר.
עבורי הרכיבה לא הייתה ריפוי, וגם לא נס שהציל אותי ממחלת נפש. היא פשוט הייתה אמצעי להתמודד ולהיאבק, כפי שהיא גם היום. ההבדל הוא, שהיום אני גם מדריכה. שעה אחת עם אחד התלמידים שלי, כשאני מלמדת אותו דבר שאני יודעת, משחררת אותי מלחצים יותר מכל דבר אחר. איכשהו, כשאני עוזרת לו להבריא אני מבריאה בעצמי. תוך פחות מחודש אהיה בת 25. אני ב"כוח סוס" כבר יותר משמונה שנים. חלו שינויים רבים במשך הזמן הזה. אנשים מופיעים ונעלמים בחיינו, והיכולת לנגוע אחד בשני היא החשוב מכול. אני אוהבת את עבודתי. אני אוהבת את הרגשות, שהיא מעוררת בי. אני אוהבת את היצורים הגדולים והיפים שאתם אני עובדת. כמו בכל ארגון גדול יש לנו אתגרים, שאתם עלינו להתמודד, והודות לתמיכה ההדדית אנחנו עומדים בכך. אני אוהבת את "משפחתי" כאן ב"כוח סוס". וגם התבגרתי; אני מבינה שייתכן כי לא תמיד אהיה כאן, אך תמיד יהיו לי הזיכרונות האלה. הייתי ילדה נחושה עם החלטה להצליח נגד כל הסיכויים. אני חבה את הצלחתי לעבודתי ולכל אלה, העובדים בתחום הזה. תודה!
הערה אחת נוספת: אהבת חיי, רייוט, עדיין מלווה אותי בשיעורים רבים. תלמידי אוהבים אותו בדיוק כפי שעשיתי אני. אני מרקום חיה בבדפורד, נייו המפשיר ועובדת כמדריכה של "כוח סוס" וב"חוות הפונים". בנוסף לחובותיה כמדריכה היא עוזרת בבית-הספר להכשרת מדריכים של NAHRA ב"כוח סוס" בטמפל, נייו המפשיר.
אביב 2006, NAHRAs STRIDES
המאמר נמסר על ידי אתר ספיריט. http://www.spirit.co.il .האתר מיצג שני בתי ספר אשר פועלים תחת קורת גג אחת בכרכור, "המכללה לרפואה הוליסטית" ובית הספר "סוסים ואנשים" למטפלים ברכיבה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
