הפסוק "ת?ו?ד?יע?נ?י א?ר?ח ח?י??ים ש??ב?ע ש??מ?חו?ת א?ת פ??נ?יך? נ?ע?מו?ת ב??ימ?ינ?ך? נ?צ?ח" (תהל' טז, יא) מפורש בדרך כלל כמכוון לימות המשיח [2].
אבל, ניתן למצוא מדרש המעלה את חג הסוכות כנשוא השמחה: "ש??ב?ע ש??מ?חו?ת א?ת פ??נ?יך?, אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג [3]. ואלו הן, ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה" (מדרש ויקרא רבה, ל).
ובתפילה אנו אומרים: "ותתן לנו ה' אלוהינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון",
ואז נמנים שלוש הרגלים, אבל רק לגבי חג הסוכות [4] מצורפת גם שמחה וכך נאמר: "חג הסוכות הזה. את יום טוב מקרא קודש הזה. זמן שמחתנו".
וגם במקרא נצטווינו לשמוח: "ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?" (דבר' טז, יד). אבל אם נדייק לא רק בסוכות, גם בשבועות צווינו באופן דומה (שם, יא).
ובכל-זאת, הבדל יש.
השוואת התייחסות התורה לחג השבועות ולחג הסוכות תעלה את ייחוד ההתייחסות לחג הסוכות. נפתח בהשוואה בה נציג תחילה את הניסוחים הדומים ונעבור לשונים.
הניסוחים הדומים
החוגגים המוזכרים
בהתייחסות לשני החגים מוזכרים אותם חוגגים: "א?ת??ה ו?ב?נ?ך? ו?ב?ת??ך? ו?ע?ב?ד??ך? ו?א?מ?ת?ך? ו?ה?ל??ו?י ו?ה?ג??ר ו?ה?י??תו?ם ו?ה?א?ל?מ?נ?ה" (דבר' טז, יא, יד).
מקום השמחה (העלייה לרגל)
גם לגבי המקום הניסוח דומה: "ב??מ??קו?ם א?ש??ר י?ב?ח?ר ה'" (שם, יא, טו).
שמחה כתודה לאלוהים
בהתייחסויות שונות לשני המועדים ניתן למצוא גם בהיבט זה דמיון:
חג השבועות: "ו?ש??מ?ח?ת?? ל?פ?נ?י ה' א?ל?ה?יך?" (שם, יא). "ו?ע?ת??ה ה?נ??ה ה?ב?את?י א?ת ר?אש??ית פ??ר?י ה?א?ד?מ?ה א?ש??ר נ?ת?ת??ה ל??י ה'[...] ו?ש??מ?ח?ת?? ב?כ?ל ה?ט?ו?ב א?ש??ר נ?ת?ן ל?ך? ה'' (דבר' כו, י?יא).
חג הסוכות: "ו?ח?ג??ת?ם א?תו? ח?ג ל?ה' ש??ב?ע?ת י?מ?ים ב??ש???נ?ה" (ויק' כג, מא). "ת??ח?ג ל?ה' א?ל?ה?יך? ב??מ??קו?ם א?ש??ר י?ב?ח?ר ה' כ??י י?ב?ר?כ?ך? ה' א?ל?ה?יך? ב??כ?ל ת??בו?א?ת?ך? ו?ב?כ?ל מ?ע?ש??ה י?ד?יך?" (דבר' טז, טו).
הניסוחים השונים
לעומת-זאת, הניסוחים הבאים: "ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?" וגם "ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?" מופיעים רק בהקשר לחג הסוכות. יתר-על-כן, שני ניסוחים אלה אינם חוזרים כך באף מקום אחר במקרא, כלומר הם ייחודיים לפסקה העוסקת בחג הסוכות, איך מבינים פרשנים שונים ביטויים אלה?
"ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?"
"ות?ש?מחו בש??מחת חגיכם בשאיבה [שואבה] וחליל" (כתר יונתן לדבר' טז, יד).
"בכל מיני שמחה המשמחים את הנפש" (אהרן מירסקי, ספר דברים, ירושלים תשס"ב, עמ' רמח).
אחרים מבינים שמחה זו כשמחה שבעבודת ה'. למשל הרמב"ם, לאחר שהוא מתאר את השמחה הרבה [5] הוא מגדיר את ההשתתפות והצפייה בשמחה כמצווה [6] ולאחר מכן מבהיר הרמב"ם ששמחה זו היא השמחה שבעבודת ה' [7].
"ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?"
יש המבינים את "ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?" כביטוי לצמצום השמחה, למשל: "מהו אך שמח? את מוצא אעפ"י שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שלימה. [...] אבל לעתיד לבא הקב"ה מבלע את המות, [...] אותה השעה שמחה שלימה" (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים ב).
גם רבנו בחיי סבור שהביטוי מציין צמצום השמחה כי הכתוב "בא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה"ז [=העולם הזה] שלשון 'אך' לשון מועט הוא [...] ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם בדרך בינוני הזה (רבנו בחיי לדבר טז, טו).
השפת אמת מבין ב"א?ך? ש??מ?ח?" ביטוי של חשש ש"השמחה יכול להתפשט לבוא לידי פריקות
עול ח"ו [=חס ושלום] (השפת אמת, ספר דברים, סוכות, שנת תרל"ז).
אבל יש גם הסבורים אחרת "ותהיו רק ש?מחים בהצלחה" (כתר יונתן לדבר' טז, טו).
"ונראה הבאור ע"פ מ"ש בשם הגר"א ז"ל מווילנא בבאור הדרשה בכלל "ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?"
לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה" (תורה תמימה הערות דברים פרק טז הערה סח).
"שתהא הווה בשמחה" (אהרן מירסקי, ספר דברים, ירושלים תשס"ב, עמ' רמט).
הרש"ר הירש (בפירושו לדב' טז, טו) סבור שניתן להבחין בין שלבים שונים שמחה: השמחה הבסיסית היא על ההצלחה באיסוף היבול, אולם ייחוד שמחת החג הוא בשלב הרוחני של העלייה לרגל למקדש, שמחה שנובעת מן הדבקות בה' ובתורתו. מכאן השמחה של "ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?" היא דרגה נעלה בהרבה מאשר "ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?".
לטעמי, האזכורים החוזרים של השורש שמ"ח בהקשר לחג הסוכות מכוונים לשמחה מלאה, במובן שניסח ר' נחמן מברסלב: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להרחיק העצבות והמרה שחורה ולהיות אך שמח תמיד. והוא רפואה לכל מיני חולאת. כי כל החולאת באין רק מעצבות ומרה שחורה (ליקוטי מוהר"ן).
ומהי שמחה כזו?
שמחה בבחינת דבר-מה בסיסי, יסודי בחיי-אדם, שמחה שהיא בבחינת עמדה פנימית.
עמדה פנימית שמתנה וקובעת ומעצבת את ההשקפה שלך, את הגישה שלך, את ההתנהגות, המחשבה והרגשות.
שמחה שהיא ביטוי לקבלה, לרצון לנתינה, לשיתוף.
עמדה שאינה תגובה לאירועים חיצוניים אלא עמדה שקובעת ומכוונת את ראית העולם והסביבה והאנשים וההתייחסות אליהם.
שמחה כזו אינה התפרצות רגעית חולפת אלא בבחינת זרימה ונביעה ממושכת בתוכך פנימה
כגישה כוללת חיובית למציאות, לחיים, לאדם לאלוהים.
למשל אהבה
שמחה היא תנאי לאהבה אמיתית בלהיות יחד, לחיות עם, בלעשות למען.
אם אין שמחה באהבה אז יש בה רק תשוקה, רק יצרים, וזה חיצוני, רגעי, חולף.
כאשר אומרים שאוהבים אבל אוהבים ללא שמחה אז היחס הוא של לקיחה, שליטה, הכנעה, והאהוב הוא מכשיר פיזי או רוחני.
וכשאוהבים בשמחה קיימת נתינה וגם קבלה וחום, בלי חשבון ובלי התחשבנות...
והאהוב הוא שותף.
שמחה במובן זה אפשר לראות למשל על-פני יולדת שזה עתה ילדה והילוד מונח על חזה.
או על פני תינוק שגילה משהו ועיניו פקוחות וזוהרות...
שמחה כזו יכולה רק להביא לטוב, למנוע פגע ולהמעיט רע.
שמחה כזו נראית כחיוך, כעיניים זוהרות, כנינוחות...
ולמה מכוונת ההנחיה לשמוח דווקא בחג הסוכות?
אפשר לומר, על איסוף היבולים, הלא חג הסוכות מכונה גם חג האסיף.
לדעתי השמחה שאנו מצווים היא דווקא לקראת ולא בשל מה שהיה.
בחג הסוכות אנו עומדים בפני החורף, והתופעה המרכזית החשובה ביותר היא הגשמים.
אפשר להיערך בחרדה, בפחד (תהיה שנה גשומה ואולי בצורת).
אבל אפשר להיערך גם בשמחה.
כך אני קושר זאת גם ל"שמחת בית השואבה".
וזו הפרשנות שאני מאמץ ב"ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?", כלומר היה רק שמח, תמיד שמח!
שמחה אולי לא תגביר את כמות הגשמים, אבל תעורר בנו כוחות ליצירה ולהתפתחות, ולחיים טובים יותר, גם אם ירדו פחות גשמים.
אז בואו ונשמח בחג הסוכות וגם בשאר הימים: "ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?" "ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?".
[1] אל חלק מן המקורות הגעתי לאחר עיון במאמרו של הרב אופיר כהן, "אך שמח", דף שבועי,
מספר 517, סוכות, תשס"ד.
[2] למשל: "אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח" (ריקאנטי לפסוק).
[3] חג הסוכות מכונה גם "ה?ח?ג", למשל: בבלי, עירובין מ, ב.
[4] הסיומת "שמחתנו" מופיעה גם לגבי שמחת תורה, אבל לצורך דיוננו אנו רואים בו כחלק מחג הסוכות.
[5] "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה[...] ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד " (רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב).
"והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות" (שם, הלכה יג).
[6] "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (שם, הלכה יד).
[7] "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" (שם, הלכה טו).
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
