הופ סולו 

הופ סולו (תקווה בודדת). 10 יולי, 2011, צהריים. האצטדיון בדרזדן מלא לגמרי, 50,000 צופים, גרמנים, אמריקאים וברזילאים. אין הפרדה בקהל, אוהדי שתי הקבוצות, ארצות הברית וברזיל מעורבים זה בזה ביציע. אין שריקות בוז, אין סיסמאות אידיוטיות, מעט מאוד אוהדים צבועים בצבעי קרב אינדיאנים. הקהל שקט, אבל חשים בו ובעוצמתו.

תגובותיו דומות לאלה של קהל בהצגת תיאטרון, המיות שקטות של הערכה, מחאה על טעיות שיפוט (והיו כמה קשות ובלתי צודקות), נשמעת היטב, אבל נעדרת גידופים לגמרי.

השחקנים לא צורחים אחד לשני או על השני (הווריאציה הישראלית), יש הבנה ללא מילה, המשחק זורם ללא אלימות, אין גלישות עם עקב אל רגלי היריב, אולם יש מאבק ייצרי ולוהט על כל כדור ומוטיבציות אין סופית וכל שחקניות. נדמה שהן נמצאות בכל מקום בכל רגע נתון והן מכפילות ללא ספק את הקילומטרז' של הגברים לפחות בחצי.

גול עצמי בדקה השנייה, הכדור מקפץ ללא שליטה מגופה של שחקנית ברזילית לרשת שלהן.
חברותיה עטות עליה, מחבקות ומלטפות, היא בוכה בשקט. המשחק ממשיך עם מוטיבציות מכופלות, הן של המובילים והן של המופסדים באותו רגע, (בדרך כלל גול כל כך מוקדם שובר קבוצה, זה לא קורה כאן).

המחצית מסתיימת בהובלה אמריקאית, אחזקת הכדור שקולה לגמרי.

מחצית שנייה

דיאנה הברזילאית, זו שחתומה על הגול העצמי, בודקת בבעיטה עוצמתית מעשרים מטר את יכולותיה של השוערת האמריקאית הנפלאה, הופ סולו, שקוטפת את הכדור מן הפינה הרחוקה בזינוק שהיה נרשם לויקטור וולדז מברצלונה כהצלה נדירה בספר ההצלות של השוערים גם כן. מיד אחר כך עוד כדור משחק ברחבת החמש האמריקאית, ו"הופ(ה)" הוא בידיה של הופ סולו המופלאה שקוטפת אותו באבחה מרגלי ברזילאית נמרצת ומחבקת אותו בחן אימהי, כאילו תינוק נמצא בידיה ולא כדור רגל.

חולפות עוד מספר דקות, אחרי רצף של התקפות ברזילאיות שלא מניבות גול, מרטה, כוכבת על ברזילאית, שכתבי ספורט הכתירו כמלכת המגרשים, עוברת חמש שחקניות הגנה ומוכשלת על ידי רחל בוכלר. השופטת פוסקת על בעיטת עונשין מ – 11 מטר.

סולו מבצעת ריקוד מוזר, מאין סינתזה בין רומבה מאופקת לטוויסט של אלביס פרסלי וקוטפת בעיטה חזקה למדי של הברזילית מבין החיבורים בצד ימין, כאילו נבעט מאמצע המגרש ולא מנקודת העונשין הסמוכה. היא יוצאת בריקוד, הפעם זה מזכיר דבקה צ'רקסית, שנקטעת באכזריות באמצעות המשרוקית של השופטת האוסטרלית ההזויה, שפוסקת על בעיטה חוזרת ופוסלת את אחת ההצלות היפות של בעיטות אחד עשרה שראיתי מעודי, ללא שום הסבר ועם פרצוף שבוודאי ישמש את הבעותיה של מכשפה בסרט עתידי של וולט דיסני. (בהילוך חוזר רואים שסולו עוצרת על הקו, ומעולם לא עברה אותו, אין עילה לפסילה, הפסילה נראת ביזארית לגמרי). סולו חוזרת לשער, טונות של תסכול ניבטים מעיניה היפות, אולם אף מילה לשופטת ההזויה, כמו גם עוד עשר חברותיה, שהכי הרבה מחזיקות בראשן ועינן מביא תסכול, וזהו).

את הבעיטה השנייה מוציא מרטה. בעיטה ראויה ששולחת את סולו לשמאל ואת הכדור, שטוח לצד ימין, ברזיל משווה בזכות שופטת הזויה, המשחק ממשיך ביתר שאת, שתי הקבוצות כאילו קבלו עוד כמה קבין של אנרגיות עם שליטה ברזילאית קלה שנגמרת בגול נוסף בדקה ה - 62, בבעיטה מכוונת היטב שמטעה את סולו.

ברזיל מובילה בהפרש של שער. משום מקום מופיעה בלונדינית נמוכת קומה ומטפחת, שעושה קופי מדויק למשחק טוב במיוחד של צ'אבי הרננדז, (עושה המשחק הטוב בעולם מברצלונה ונבחרת ספרד), ומתחילה לשלוח מסירות בדייקנות של ניורוכירורג לרחבה של ברזיל. בדקה ה – 92, בסוף ההארכה הראשונה, מגיע עת הנקמה על ההחלטה האומללה של השופטת האוסטרלית.
מסירה בדייקנות של טיל טומהוק, ממחצית המגרש מרגלה של רפינה הנהדרת פוגש בראשה של וומבך ברחבת החמש וזו נוגחת בעוצמה לרשת הברזילאית.

שוויון בדקה האחרונה, הקהל על הרגליים, קולות של שמחה מגרונם של עשרות אלפי אוהדים וכל הקהל על הרגליים במחווה משותפת של נקמת האלוהים ורגל הזהב של רופינה וראשה העצמתי של וומבך.

בהארכה המשחק נשאר ללא הכרעה. הגיע עת בעיטות העונשין.

פנדלים

השוערת הברזילאית, גם לא בדיוק קוטלת קנים, עוצרת את הבעיטה הראשונה, אולם השופטת, שהרגישה אולי שהגזימה קודם, פוסקת על בעיטה חוזרת. זו מוצאת את הרשת ללא קושי הפעם, כמו יתר 4 הבעיטות, ביחד עם עצירה מופלאה של סולו הופ, ה"תקווה היחידה", מעלים את ארצות הברית לחצי הגמר, נגד צרפת.

בסוף המשחק, שתי הקבוצות מתכנסות במעגלים נפרדים, בשניהם זולגות דמעות, באחד של אושר ובשנייה של תסכול. חבל על מרטה המופלאה, הורה גדול לסולו, רופינה ווומבך. כאשר המאמנת השבדית הצנועה של האמריקאיות נשאלת בראיון של סוף המשחק על רשמיה, היא משיבה כך: "אני מודה לאלוהים שהעניק לי הזדמנות לאמן את קבוצת הנשים הזאת, שמגלמת בשלמות את כל מה שיפה וטוב בנרטיב האמריקאי".

היום, לפני שהתיישבתי לכתוב, הצצתי בחומרים על סולו הופ.
בבלוג האישי שלה היא כותבת כך:
"לשאלה של מה העצה הכי טובה שקיבלה אי פעם, היא משיבה בציטוט של סו קי, מהיגת ההתנגדות בבורמה של פעם ויפיפייה בפני עצמה, שהקריבה חיי רווחה באנגליה למען מעבק של עמה בשילטון דיקטטורי של הצבא בארצה.
"It is not power that corrupts but fear...fearlesness may be a gift, but perhaps more precious is the courage acquired through endeavor, courage that comes from cultivating the habit of refusing to let fear dictate one's actions" - Suu Kyi
[לא הכוח משחית אלה הפחד, העדרו הוא מתת, אולם יקר בהרבה אומץ הלב שנרכש במאבק היום יומי בו. (בפחד), סו קי].

את המסר במשפט המופלא הזה, שמשקף את חייה של האישה היפיפיה והשברירית הזאת, מבין היטב נתניהו והימין הישראלי.

בעת שנבין, אנחנו, הרוב השפוי, כי לא צריך לפחוד מן הפחד, נדע לעשות את המחוות שיביאונו, ימין ושמאל בחזרה לחיק האנושות השפויה - נאורה ולנחלה של בני אדם, כזאת שאפר לחוש ביום יום ולא רק לארוג אליה.

נ.ב – אליפות העולם לנשים 2011, הוא אירוע מכונן במובן הגלובלי. הוא הוכחה ניצחת לעליונותן של הנשים בכל מובן עלינו.

ובאמירה בנימה אישית, אני מאוהב ב"תקווה היחידה" של האמריקאים.

ואמירה בהחלט אחרונה, אין יריקות במהלך המשחק, לגמרי.

קישור לביצועים של הופ סולו.

כותב, מבקר ומייחל.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי