להרבה פוליטיקאים, יש פליטה מוקדמת, זה חלק מהמשחק. להזכירכם: "רכב לכל פועל" - "מחשב לכל ילד", "עו"ד לכל אזרח". התקשורת שוב עושה עוול לנתניהו.
הגיע זמן להפסיק את משחק הנאיביות, התמימות והטיפשות.
* מאת: אברהם פכטר - עו"ד
במיוחד, בתקופה שלפני בחירות, או בביקורת של האופוזיציה על פעולות ממשלתיות, או לפעמים תמיכה בהם, נוהגים פוליטיקאים, בלהט הוויכוח או בתכנון מתוזמן לפלוט כאילו הערות אגביות, שבחלקן מתברר אף חסויות ביטחונית.
הרבה פניני לשון מיותרים, חסרי טעם, נשמעים חדשות לבקרים מאישי ציבור, וכאשר התקשורת עולה עליהם ונותנת להם דגש מיוחד, אנו שומעים מיד ובצמוד את ההתנצלויות.
השבלוניות בנוסחה הקלאסית השחוקה: "הדברים הוצאו מהקשרם", לא הובנתי, לא פורשתי נכון, צריך לשמוע את כל המשפט או התמליל כדי להבין. אבל כאשר נתניהו חורג מהשגרה, ובראיון לחיים יבין מאשר שישראל פעלה בסוריה בפעולה "העלומה" ההיא, שכבר הפכה לסיפור לוהט חצי בדיוני - וכאשר התקשורת הזרה מפרסמת חדשות לבקרים גרסאות חדשות ומעניינות, התקשורת שלנו סוערת ונכנסת לאקסטזה.
כאשר ראש הממשלה אהוד אולמרט, נותן ראיון לעיתון זר ובו מאשר את קיום היכולת הגרעינית של ישראל, שהיתה עמומה נסתרת ועטופה בטקסטיל דימונה, ציפור לא צייצה ואף רשת טלוויזיה לא עלתה על הגילוי והפליטה המיותרת.
אבל, כדאי לציין, כי מספר עיתונאים בכירים, למרות ההתלהמות הכללית, היו מספיק הגונים ואובייקטיביים כדי לציין בפומבי, שהתקשורת הגזימה בהתנפלות הגסה והברוטלית על נתניהו, למרות שהיה עושה טוב אילו היה מתחמק מהתשובה, אבל בפועל הסכימו כולם שהנזק ש"בפליטת הפה" היתה מזערית ולא מהותית.
וכאן, אולי כדאי סוף סוף להפסיק את המשחק של ההתחמקות, ההתנערות, העמדת פנים, תמימות, נאיביות, שהרי רוב העולם לא מאמין לנו ממילא.
בנתונים אלה יש אמנם מקום לשמור על "עמימות", ושתיקה רועמת, כמו בנושא הגרעין וכמו בפעולה בסוריה, אבל להפסיק לשחק את הנאיביים התמימים ולפעמים הטיפשים. זה לא לכבודנו ולא עוזר לתדמית הביטחונית הזקוקה לכושר הרתעה גם אם הוא בחלקו מבוסס, על מיתוסים וסיפורי ג'יימס בונד.
הפרסומים בתקשורת הזרה, שחיילי צה"ל (שלדג - סיירת מטכ"ל), פעלו בסוריה לפני הפעולה האווירית, גם אם היא נכונה או לא נכונה, יש להמשיך ולעודד את הסיפורים, את הגרסאות, לנפח את היכולות של צה"ל זה טוב ל"מיתוס", זה בריא להרתעה, זה מעלה ומשדרג את יכולות היחידות המיוחדות של צה"ל בעיני זרים ובעינינו, מה עוד שהם גם הוכיחו את עצמם הלכה למעשה במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים שוטפים לאורך השנים.
באשר לפוליטיקאים יש להזכיר לציבור את אמירת השפר של ח"כ ריבלין, יו"ר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד, שבכנס פעילי הליכוד לפני הבחירות האחרונות אמר: "גם מוסוליני בחר בחברי הפרלמנט שלו". כלומר: בעברית מדוברת שכוונה לאולמרט ולמפלגת קדימה, שפעלה דוגמת הפשיסט מוסוליני באיטליה לפני מלחמת העולם ה-II.
וכאן גם המקום להזכיר, את אמרי השפר המיותרים והעולבים של ח"כ לפיד כיו"ר שינוי כלפי היהודים הדתיים והחרדים במיוחד, גם כשהיה לאחר מכן שר בישראל עד ימינו אלה.
דברי סרק ודברי הבל, מן הסוג שצוטטו לעיל, מקובלים בתקופה של טרם בחירות - ומצטיינים בבקשת סליחה ומחילה שלאחריה, או בהסברים נטולי הגיון - רק כדי להצדיק את הלהט הלא מרוסן והלא הגיוני של המועמדים הנלחמים בעיקר על שלטון וכוח, ופחות ופחות על דרך אמונה ואידיאולוגיה.
והשאלה היא: לצחוק, ללגלג, להתעלם, לעבור לסדר היום, לקבל את זה כחלק בלתי נפרד מהמשחק הפוליטי - בחר ומחק את המיותר.
אם נוסיף לכך את ההבטחות בתחום החברתי/כלכלי, כמו הורדת מיסים, מע"מ, הקלות במעונות יום לניצולי שואה, קשישים חולים ונכים - להבטחות בתחום הביטחון, כמו חיסול הטרור, ביטחון אישי, חיסול הקסאמים ועוד ועוד. אפשר היה לפנטז על מדינה השוכנת לבטח, ארץ זבת חלב ודבש - ארץ שבעת המינים, ארץ שלא אוכלת את יושביה ומהרריה חוצבים נחושת וזהב.
ומי שמתאמץ להמשיך ולחלום - יכול למצוא את עצמו בנסיכות מונקו, אנדורה או ליכטנשטיין.
חבל שהפוליטיקאים, חוזרים על אותן טעויות פעם אחר פעם, ואפילו רבין ז"ל, שנחשב לפוליטיקאי ישר ואמין, הבטיח טרם הבחירות שלו, שאי אפשר לרדת מרמת הגולן בגלל חשיבותה האסטרטגית הביטחונית לישראל, ואילו אחרי בחירתו, שינה דעתו וחשב שאין כל בעיה בסוגייה זו, וכמעט סגר הסכם עם אסד האב, נשיא סוריה. כך היה גם בקשר "להסכם אוסלו" - שראו בו הסכם מלא חורים - כמו בגבינה שוויצרית, אבל המשיכו לקיימו ולהתגעגע איליו, עד עצם היום הזה. ויש גם מדינאים מפוקחים ומנוסים, כמו פרס, שעדיין מאמינים בו וביכולתו להביא לפתרון הנחשק בינינו לפלסטינאים. (ואם פליטות פה - היו לרבין כמה מן המובחרות שבהן).
חבל רק שהמציאות, העובדות, הזרימה הפוליטית באיזור, שלא נחה כמו נהר הסמבטיון מולידה ומחייבת שינויים ופתרונות, שלא חשבו עליהם או לא יכלו לתכנן אותם.
כאשר השחקנים הראשיים, כמו ברק ואולמרט לא מתפתים, לא נופלים במלכודת התקשורת, התסכול והזעם הורג אותם. והשתיקה שלהם המוצדקת, משגעת את הפרשנים.
אמנם, נכון שהציבור מצפה ממנהיגיו יותר שקיפות, יותר הופעות פומביות, ראיונות הצהרות בומבסטיות והעיתונאים מחכים בפינה "לפליטות פה", שיהפכו לכותרות, אבל בשתיקה והאיפוק, יש גם מסר וגם התנהגות פוליטית מדינית נבונה.
לא כל עקיצה, או "התפארות" בנוסח שיחסו לנתניהו, כדי להראות שגם לו יש חלק בפעולה ע"י תמיכה באולמרט במהלך הביטחוני הספציפי, היא התנהגות חריגה חסרת אחריות המצביעה על חוסר יכולתו להיות ראש ממשלה.
אם היו בודקים את פליטות הפה של כל המנהיגים מאז קום המדינה כולל מנהיגים בעולם, רובם היו נכשלים במבחן המנהיגות ונפסלים לתפקידם. כמובן, שאסור לשכוח שיש גם "פליטות" מתוכננות, מתוזמנות עם מסרים ומטרות ברורות.
חבל שלא כל המנהיגים ואישי הציבור יודעים להשתמש בכלי.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
