הסיפור שלה התחיל לפני עשרים שנה. היא נישאה מלאת שמחה לבחיר ליבה.
הוא הבטיח לה שיהיה לצידה בטוב וברע. היא הבטיחה לאהוב.
סיפור פשוט. ללא ייחוד. הוא. היא. ובאמצע, חלום משותף.
היא החלה לנהל את הבית. ללדת. לגדל באהבה את היורשים הקטנים ובעיקר להתעייף.
הוא התחיל בקריירה במשרד ממשלתי, השתלם והתפתח.
ככל שהוא התפתח מקצועית היא הרגישה יותר ויותר עייפה.
היא הרגישה שהיא מתבזבזת, שאינה זוכה להוקרה ולהערכה. "חיי קשים" חשבה. "אין בהם שמחה" האמינה. "אני מתבזבזת" הרגישה.
המחשבה. אני מסכנה. אני קורבן. יש לי חיים קשים. ?זו הגדר
הגדר אינה המציאות, כלומר איך שחייה מתנהלים, אלה הפירוש שלה את המציאות.
הפירוש הסובייקטיבי שלנו את המציאות, או הרגשות שלנו הם האמת אותה אנו חווים. לפירוש שלנו אנו אוספים הוכחות לאיך שאנו רואים ומפרשים את חיינו. כלומר: המחשבה "החיים שלי קשים" יש מאחורי הוכחות, חוויות וכמובן פרשנויות.
מי היא תהיה בלי המחשבה הזו? או איך יראו חייה בלי הגדר הזו של "אני מסכנה". "יש לי חיים קשים". איך היא תקום בבוקר? מה הדבר הראשון שהיא תגיד לעצמה? איך יראה סדר היום שלה? איך יראו מערכות היחסים שלה עם בני ביתה?
לה, כמו להרבה נשים ואנשים אחרים, נוח (מאוד) לאחוז במסכנות הזו.
"רק אל תיקחו אותה ממני" היא צועקת.
"עבדתי קשה בשביל להיות מסכנה. הכנתי אוכל וניקיתי את הבית. השתמשתי בסנץ מוריץ בלי כפפות. הגב כואב לי...הידיים שורפות לי. ממש עבדתי עד הרגע האחרון. אפילו לשתות כוס קפה לא היה לי זמן..."
בלי המחשבה הזו. "היא" לא תהיה "היא". היא תהפוך למישהי אחרת או משהו אחר.
ומה שמפריד זו "רק" החלטה. בחירה. רצון. אחיזה ברצון לא להיות מסכנה. מוכנות לוותר על הרווחים שבמסכנות. נכונות לקחת אחריות על כל מה שקרה. על כל מה שקורה, וכל מה שיקרה.
לפעמים יותר פשוט להמשיך ולהיות צודקת.
תודו.
גם אם הגב קצת כואב, מה זה לעומת מבט אוהד ומלא רחמים??
אבל הרווח. בסופו של דבר, בבנק הכי טוב לא תקבלי תשואה כזו לאופטימיות. הרווח: גם בריאות, גם מסר לבנות ולבנים שלך איך נכון, אפשר ורצויי לנהל חיים. ובעיקר לצחוק כל הדרך אל הבנק, תרתי משמע....
מונולוג (העובדות מעט שונו כדי לא לפגוע באף אחת)
היום חזרתי מפגישה עם אישה שעובדת באחד המוסדות הממשלתיים. חזרתי כועסת. מאוד כועסת. היא ישבה מולי, לועסת מסטיק, לא מקשיבה בכלל. הרגשתי כאילו שאני מטרד בשבילה. ואני מחייכת אליה מזכירה לעצמי שהיא גם בנאדם כמוני וגם לה יש ילדים, משכנתא וכביסה במכונה שזקוקה לתליה... והיא ממשיכה לענות לי תשובות מתחמקות.
הכעס מצא לו מקום נוח אצלי בבטן. עכשיו נותר לי רק קצת לדבר על זה. לשתף אנשים, עד המקרה הבא שיכעיס אותי. ובמדינה הקטנה שלנו, לא חסרים מקרים או אנשים שיכולים בקלי קלות להכעיס. ככל שאדבר יותר על הכעס, אחשוב עליו, כך הוא יגדל.
וכמו שכבר כתבתי מה שמפריד בין להיות כועסת או לא להיות כועסת זו ההחלטה. אז החלטתי לא לכעוס. נשמתי עמוק. התיישבתי. שוב נשמתי עמוק ושאפתי את האוויר לאט לאט. התחלתי לכתוב עם החלטה להניח רחוק ממני את הכעס ולמלא את עצמי בשמחה.
רחל שלחה לי שיר מרגש במייל ואני מקשיבה לו, מהנהנת ומזמרת. על מה כתבתי? היה כעס? על מה? למה? לא חבל?
רונית טימסית, מאמנת אישית ומנחה סדנאות ומרצה להתפתחות אישית, כלכלית ורגשית.
נשואה, בת 44 ואם לשלושה ילדים.
מגשימה חלומות, מתרגמת רצונות למציאות, ומטיבה עם עצמי ועם העולם סביבי.
מאמינה כי הדרך היא חלק מהמטרה
מאמינה באנשים, מאמינה בעבר, מאמינה בהווה, מאמינה בעתיד,מאמינה באמונה ובאלוהים.
roni3@ACTCOM.COM
הזמנה לאימון אינטראקטיבי בחינם timsit.coachinginteractive.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
