התור בשמש הקופחת היה רק תחילתה של החוויה, שהמשיכה עם רכישתו של המיץ המסורתי בבקבוק הזכוכית והמצופה המונח לו לתפארת בנייר אלומיניום מרשרש.
דרוכים התיישבנו במקומנו המסומן שעל כיסא העץ החורק, ממתינים לעולם ומלואו שיפרס לפנינו בעוד רגע קט, על גבי המסך.
זכורה לי פעם אחת בה, כנראה משום השעה או הבחירה, היה בית הקולנוע ריק ורק סבא, ואני ישבנו בהמתנה לתחילתו של הסרט, שלא אכזב והוקרן.
האורות אט אט עומעמו ועל המסך החל להרקם לו סיפור.
קשה לשכוח את אותה פעם בה פצחתי בצווחה אדירה לנוכח ארוע מפחיד שהתרחש על המסך. סבא חייך, אולם צופים אחרים הפנו ראשם בהשתאות או בכעס על הילד הבלתי מרוסן.
כנראה שהייתי מרוכז מאד, מעורב לחלוטין בנעשה על המסך, שוכח שלא אני נמצא בו ושהסיפור המוצג, רק סרט הוא.
כילד, זכור לי הדיאלוג הפנימי הכרוך בצפיה, האזנה או קריאה.
ההבחנה שהנעשה על המסך , בין שתי כריכות הספר או בתסכית שמעל גלי האתר, היא רק סיפור, פרי דמיון, לא אמיתי, חלחלה אט אט, עד שהתגבשה לידי יכולת. היכולת לשמור מרחק מסויים, כזה המגן מפני נפתוליה של העלילה המתהווה.
הסיפור הסיפור ואילו אני, הצופה, הקורא, המאזין - נמצא במקום אחר.
אין חלקי עם הדרמה המתחוללת.
בחיים, כמו בקולנוע, הסיפור האישי, הארועים וההתרחשויות המתקיימים בהם, הם לא אחת, סרט עבור צופים אחרים, עבור מי שמעורבותם במתרחש, אינה אישית. מעורבות זו, מגנה על הצופים בחיים שלנו מפני מעורבות ריגשית רבה, כזו שהיא מנת חלקו של מי שהחוויה המתרחשת, היא שלו.
מעורבותנו הרבה בארועי החיים מונעת מאתנו לעיתים להבינם כראוי. בדיוק כמו הילד שצרח לנוכח איום שהתגלה על מסך הקולנוע, כך גם תגובתנו השכיחה, למה שקורה לנו;
אנו חווים חוויה, זכרון אישי עולה ועימו רגש זה או אחר.
אנו משוכנעים שהתחושה המתקיימת בנו עכשיו היא העולם כולו. כל הוויתינו מתלכדת עם המתרחש ועם מה שמתחולל בקרבנו בעקבות הארועים.
האימון ביוגה, מנסה לפתח בנו את תודעת המתבונן. תודעה המציעה לנו להתייחס אל הדרמות הגדולות ביותר, כאילו הן מתרחשות על מסך הניצב מולנו, בעודנו צופים בו בנחת מכיסא הקולנוע.
שלא על מנת להפחית מעורבות, לעודד פיצול פנימי, או להדחיק רגשות המתעוררים בנו, אלא כזווית ראויה, כפוזיציה חלופית, לצורך הבנת הרב מימדיות של הארועים.
הפעולה שלנו, התגובה, נגזרת מהאישיות שלנו, מתפיסת החיים שלנו אך גם מהתפקיד אותו אנו ממלאים בעלילה. אין תגובתה של אמא, כתגובתה של ילדה בת 12, או כזו של השכנה ממול. המחוייבות שלנו לתסריט, משתנה בהתאם לחלקנו בהתפתחויות ובהשתלשלות הרצויה שלהן.
בסרט אחד המוקרן בתקופות שונות בחיינו, נגיב בצורה שונה;
אילו יכנס נחש לביתי בעודי ילד, כנראה שאברח ובעודי אבא, סביר להניח שאנסה להגן על ילדי.
הצופה, שיודע, תכופות זוכר ותמיד משתדל להבין את התמונה הכללית והרחבה, מאפשר לנו התמודדות אפקטיבית יותר עם ארועי החיים.
תודעת המתבונן המזכירה לנו שלמרות מעורבותנו, אין התחושה המתקיימת בנו חייבת להציף - עם שלל התופעות הקשורות לרגשות מבעבעים; להט מוגזם, אובדן עשתונות, הסחפות למקומות שאינם מועילים לנו, התרגשות, רעד ועוד. התחושות יכולות רק להיות, מתוך הבנת ארעיותן.
הרי הכעס, או הפחד או האושר, הוא אורח לשעה ועוד מעט יתעדן לו, אולי יסתלק ויפנה מקומו למשהו אחר, עד הפעם הבאה.
רגשות מתקיימים בנו, אך כדאי להזכר מפני השתלטותם עלינו; אני אינני השמחה, אף כי אני חווה אותה. השמחה רק מתקיימת בי כרגע. אני גם אינני הפחד. הפחד הוא מבקר.
האימון בפיתוח תודעת המתבונן הוא פרקטי ואינו מחייב הזהות ערכית או פילוסופית.
ניתן פשוט לקיים את הדיאלוג הפנימי: אני מאתר את המצב בו אני נמצא כרגע, מנסה לזהות על ציר הזמן את מקור ההתהוות, נזכר בפעמים הקודמות בהן הרגש הזה ביקר אצלי ומבין מעט מהדינמיקה של האורח הזה - האם הוא נשאר לזמן רב? האם יסתלק במהרה? וכיצד אוכל לסייע לעצמי להקל מעט מעולו? איך אוסיף מימד של שליטה ולו חלקית על הארועים?
הקלות הבלתי נסבלת של האמירה, אינה מסגירה את הקושי הרב הנעוץ בפיתוח המיומנות הרב מימדית; חיי רגש מעורבים לצד מתינות אמוציונאלית ויכולת לתפוס מרחק.
ניסיון יציב להתבסס בכך עשוי לסייע בהתמודדות עם המערבולות והאתגרים שהחיים מציבים בפנינו.
טל רביד
יוגה ופסיכותרפיה
04-8711887
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
