בחרתי להביא בכתבה הזו סיפור של אימון אחד, סיפור של נערה שהתחילה את האימון בתחושה שכל עתידה חתום וקבוע, שיכולת השליטה שלה על העתיד מינימאלית, אם בכלל, וסיימה ? בתחושה אחרת לגמרי.
כששאלתי את ליאת בפגישה הראשונה שלנו מה הייתה רוצה, מה החלום שלה, אמרה: לחיות על אי בודד. כשבקשתי הסבר היא אמרה: תראי, כל העתיד שלי כבר צפוי ומתוכנן. מכיוון שאצטרך להתפרנס בעתיד, אני חייבת היום ללמוד ו 'לעשות בגרות', אח"כ אתגייס לצבא, אלמד באוניברסיטה (שוב, כדי שיהיה לי מקצוע טוב), אתחתן, אלד כמה ילדים מעצבנים, וזהו... הדרך היחידה לברוח מהמעגל הזה, היא לחיות באי בודד, בלי התכתיבים של החברה מסביב, בלי הצורך לעמוד בסטנדרטים כלכליים...
ליאת בת 15, ממש בתחילת הדרך, והתפיסה שלה את עצמה ועתידה השפיעה באופן ישיר על תפקודה היום-יומי. היא עשתה את המינימום ההכרחי בתחום הלימודי, לא השקיעה מאמץ בשום תחום אחר, ולא היה דבר שממש הלהיב אותה....
לי היה ברור שמה שחשוב כאן זה לחזק את תחושת השליטה שלה במתרחש. לאפשר לה "לפרוץ את המעגל".
פתחנו את האימון ממקום של דמיון מוחלט. ביקשתי מליאת לתאר כיצד היו נראים חייה לו לא היו בנמצא בחינות בגרות, לו לא הייתה לה שום דאגה, לו עתידה הכלכלי היה מובטח, ללא מורים או הורים המכוונים אותה. ואלו דבריה: "הייתי לומדת, אני לא רוצה להיות מטומטמת, אבל הייתי לומדת דברים שמעניינים אותי, ולא משננת חומר לבגרויות. לו יכולתי לא לדאוג לעתיד, הייתי מתנדבת, הייתי מוצאת דרך לעזור גם לבע"ח וגם לבני אדם. הייתי עושה דברים כיפיים, מציירת, מצלמת... "
בשלב הבא בדקנו עד כמה הפרדיגמה של ליאת "צרכי המציאות מכתיבים את ההווה והעתיד שלי" נכונה... האם אנשים מצליחים להתפרנס גם מעיסוק במה שהם אוהבים? האם באמת תעודת בגרות הנה תנאי הכרחי לכניסה לעולם העבודה? וגם, האם לימודים לקראת תעודת בגרות בהכרח יהיו מרכז ההוויה והחיים?
כשבדקנו את הרווחים וההפסדים של ליאת מהפרדיגמה הזו, ראינו שהיא מאפשרת לה לא לקחת אחריות, להיות במקום 'מנוהל' ולא במקום 'מנהל'. הבהרנו את המושג "מוקד שליטה פנימי" ודברנו על החלק היחסי בחיים שלה שמקבלים דברים בעלי מוקד שליטה חיצוני, לעומת החלק שמקבלים דברים בעלי מוקד שליטה פנימי.
ליאת הגדירה מחדש את מטרת האימון: "אני הופכת להיות המנהלת של החיים שלי". הדבר הראשון שעשתה לאחר מכן היה לבדוק אפשרות ללימודים באוניברסיטה הפתוחה, במקום המשך לימודים בתיכון. כשהיו בידה כל הנתונים, לאחר מחשבה החליטה שאין בכך תחליף למסגרת החברתית שמעניק לה בית הספר. אלא שכעת ההחלטה להמשיך בבית הספר באה ממקום של בחירה, וההתייחסות שלה לנושא הייתה שונה לחלוטין. ליאת החליטה בכל זאת ללמוד קורס אחד באוניברסיטה הפתוחה, ביקשה וקבלה אישור מיוחד לתלמידי תיכון.
היא החלה להתנדב במקלט חתולים, חונכת ילד צעיר ומתנדבת במד"א. הגישה לבית הספר בקשה לשנות את תוכנית הלימודים שלה, והתקבלה ללימודי אומנות.
הקדשנו גם זמן קצר לשיחה בנושא של "תכתיבי החברה" צבא, נישואין, ילדים... אמרנו שאלו החלטות שאינה צריכה לקבל עכשיו. לליאת ברור היום שבבוא הזמן תהייה לה את האפשרות לבחור בחירה אמיתית. שאנשים שונים עושים בחירות שונות, והליכה במסלול מסוים תהייה תלויה רק בה.
היופי בתהליך שעברה ליאת הוא בעיני דווקא המרחק הקטן בשינוי התנאים האובייקטיבים והמרחק הגדול בשינוי התפיסה שלה את הדברים. ליאת לא עשתה שינוי גדול מאוד בתנאים, היא לא עזבה את בית הספר, וגם לא עברה להתגורר באי בודד. היא שינתה את נקודת ההתייחסות שלה, את תפיסת העולם שלה ופיתחה אמונה ביכולותיה.
עפרה דולינסקי
מאמנת ילדים, בני נוער והורים
ofra176@zahav.net.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
