סיפורו של אורי אדלסברג
כשאחי יוסי ואני היינו בני 12, סיפר לנו אבי, אורי אדלסברג, בפעם הראשונה על התקופה שבה הוא היה נער, תקופת השואה.
הוא חשב שאנחנו מספיק בוגרים ומוכנים נפשית לשמוע את זה ואנחנו כמובן היינו מרותקים לסיפורים. הדבר הכי מעניין שהסיפורים שלו לא התרכזו בעיקר בזוועות ובדברים הנוראים שראה. הם היו רומנים קצרים, סיפורים על אבא שלנו מזווית שלא תמיד ראינו ובאור שונה לחלוטין.
סיפור התאהבות במחנה עבודה
כשהייתי בגילכם, "כך אבי היה אומר", הכרתי את שרה, אמא שלכם לראשונה, גדלנו יחד באותה שכונה שלווה בעיר ברן שבגרמניה. אני חושב שמהיום הראשון שראיתי אותה, ידעתי שאותה עוד אקח לי לאישה. בחלוף השנים, פרצה לה אותה מלחמה ארורה, משפחתי ואני הובלנו לגטו ורשה ומשפחתה של שרה אל גטו קרקוב. במשך כל אותה תקופה, תמיד חשבתי אליה, תהיתי מה עלה בגורלה והאם היא בכלל עדיין בחיים. בשנת 40 כשהצטרפתי לארמיה קריובה, הגיע אלי מידע שהיא וכל משפחתה עלו על רכבות המוות לכיוון טרבלינקה ומאז אבדו עקבותיה. באותו רגע, נשברתי, חשבתי שלעולם לא אפגוש אותה שוב, חשבתי שעולמי חרב עלי.
בארץ ישראל קרה הבלתי יאומן
אבי, אורי אדלסבורג חשב שלעולם הוא לא יפגוש את שרה שנית, הוא היה בטוח שהיא ומשפחתה נספו בשואה, אבל אז זה קרה...
אחרי המלמחה הנוראה, עלינו אני ואחותי שניצלה גם היא על ספינת מעפילים בדרך לארץ ישראל, כשנחתנו, הגענו לעיר תל אביב ושם חיינו בשנותינו הראשונות. התחלתי לעבוד כימאי בנמל יפו והצלחתי לדאוג לשנינו למחייה ודירה מסודרת.
היה זה יום ראשון, יום שנראה כמו סתם עוד יום ראשון בדרכי לנמל ופתאום הבחנתי בה, ראיתי את שרה... חשבתי שאני מתמוטט בו במקום אך ככל הנראה הצלחתי להחזיק את עצמי לעוד רגע או שתיים, רק שאגיע אליה ואראה שזו אכן היא. כשהגעתי קרוב אליה וקראתי לה שרה, היא הסתובבה, הסתכלה עלי, ושנינו פשוט התחלנו לבכות. "אורי אדלסברג", כך היא אמרה, "הייתי בטוחה שאתה לא שרדת". "גם אני שרלה שלי" "גם אני"
אורי אדלסברג, ניצול שואה שמספר במקצת על חוויותיו כנער שגדל לתקופת מלחמת העולם השנייה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
