אני יושבת בקולנוע, ליד החבר שלי, ולא מרוכזת בסרט. הסיבה היא, שגיבורת הסרט עברה תהליך רוחני שמאד מזכיר לי את התהליך שלי, ולכן אני כבר עשרים דקות אוכלת פופקורן וחושבת... ובכן, על עצמי. לכאורה שום דבר מיוחד לא קרה לי בשנתיים האחרונות. אני עדיין עובדת באותה עבודה, ויש לי אותו חבר. בימי ששי בערב אנחנו הולכים לארוחת ערב אצל ההורים שלי, ובשבתות עושים משהו כייפי. שגרה רגילה של בני עשרים ומשהו שסיימו ללמוד ועוד לא לגמרי התפקסו על עצמם.
אז מה בכל זאת קרה?
השינוי אצלי הגיע במידות קטנות, מדודות ומדויקות. השינויים אצלי היו כמו פינות, שמישהו מאיר עליהן פתאום בפנס. שינוי קטן אך גדול. לפני שהלכתי ללמוד בלנדמרק אדיוקיישן, הייתי בחורה ממורמרת וקנאית. כמה שמבחוץ הכל נראה רגיל וזורם, בפנים הייתי מחשבת כל דבר. למה המרצה אמר ככה לסטודנטית ההיא? למה הציון שלה טוב יותר? למה החברות הלכו לסרט ולא הזמינו אותי? האם הזמינו אותי מרחמים? הייתי מחשבת כל דבר, "חופרת" כמו שאומר החבר שלי. אני מניחה שבאיזה שהוא מקום לא הייתי הבחורה הכי כייפית. אם מישהו היה זורק לי בדיחה, הייתי נעצרת לחשוב עליה במקום לצחוק. הייתי חושבת אולי הוא התכוון להגיד שאני בעצם ככה וככה? זה לא שאנשים התרחקו ממני, אבל לא היתה סביבי קבוצה גדולה של חברים ולא הרגשתי שמעט החברות שלי באמת אוהבות אותי.
האקלים הרגשי שחייתי בו היה פושר, ואילו אני רציתי שיהיה רותח.
באיזה שהוא שלב ההורים שלי הלכו ללנדמרק אדיוקיישן, וחזרו מועשרים ומעשירים באופן מפתיע. הייתי פתוחה לזה - תמיד האמנתי שיש מקום לשיפור ושאפשר וכדאי ללמוד מכל אדם שנקרה בדרכי, אבל ההתנהלות שלי ההורים שלי הפתיעה אותי לגמרי. מעולם לא ראיתי אותם מאושרים כל כך, הם פשוט הפכו לאנשים אחרים לגמרי. הייתי מודיעה להם שלא אבוא לארוחת ערב ביום ששי והם היו אומרים פתאום סבבה. לפני כן הם היו יושבים ומתחשבנים אתי על כל דקה שאני מבלה אתם מול כל דקה שאני מבלה בחברת הורי בן זוגי. רק כשהם הפכו להיות אנשים נדיבים רגשית, קלטתי שקודם לכך הם היו כמוני: קטנוניים, לא נעימים. אמרתי לעצמי, אם הזוג הזה היה מסוגל, בזכות לנדמרק אדיוקיישן
להשתנות ככה בגיל כמעט שישים, אין סיבה שאני לא אוכל להשתנות בגיל 22.
נרשמתי ללנדמרק אדיוקיישן. בהתחלה לא הבנתי מה כל כך משנה חיים בקורסים שלהם. הייתי דרוכה וחסרת סבלנות. כשהמרצים דיברו רטטתי כולי בהרגשה של "נו, מתי כבר גם אני אשתנה?" ציפיתי שהשינוי יעבור דרכי כמו ברק וישנה אותי, וחשבתי שזה יקרה צ'יק צ'אק.
יצאתי מהפורום מאוכזבת קצת. נו לא קרה כלום. אני עדיין אותה בחורה. השלמתי עם העובדה שכנראה אני לא טיפוס מכיל ומדהים כמו הוריי, והמשכתי בשגרת חיי.
בערב ששי שלאחר מכן בחן אותי אבי בעיניו, ואמר לי שמשהו בי השתנה. הוא לא ידע שהלכתי לפורום של לנדמרק אדיוקיישן.
מה השתנה בי? שאלתי.
"את רכה יותר", הוא אמר.
חייכתי ועברנו לדבר על דברים אחרים. אחרי כמה ימים, בעודי יושבת עם חברותיי בבית קפה, מישהי העירה לי שהשתניתי.
שוב?
במה השתניתי, שאלתי אותה.
"אני מרגישה שאת בנאדם אחר", היא אמרה והיממה אותי. שאר החברות הסכימו אתה, ואני קלטתי, שלא הרגשתי את השינוי שעברתי בפורום של לנדמרק אדיוקיישן אבל שהפכתי בזכותו לבנאדם טוב יותר.
במילים אחרות: לבנאדם שרציתי להיות.
מאמר זה נכתב על ידי חברת וובסל שיווק וקידום אתרים .חברה העוסקת במתן שירותי קידום אתרים ,דיוור אלקטרוני, בניית אתרים, ניהול אתרים, קידום ופרסום בגוגל ופרסום ברשות חברתיות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
