מנהג מגונה, מתחיל להשתרש אצל בכירים בפוליטיקה ובמנגנוני הממשלה, שעם פרישתם מתחילים לירות אש אוטומטית לכל הכיוונים ולכל המטרות.
הדבר קורה בצה"ל, במוסד, במשטרה, בפרקליטות ואצל ח"כים ושרי ממשלה כולל הרמטכ"ל אשכנזי.
האחרון שהצטרף – לשורת "הפטפטנים" שלאחר הפרישה הוא ראש המוסד, מאיר דגן, בטענה שלא תגידו.
יש לבלום התופעה בנוהל או בדין.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
פורשים – נמאסתם בחוצפתכם הרבה, מיד עם סיום התפקיד, להתחיל לירוק לבאר ממנה שתיתם – וחמור מכך נתתם לשתות לנו לציבור הצמא למנהיגות – ותקינות ממשלתית.
פורשים – אם היה לכם רע, אם לא האמנתם במנהיגות ובהנהגה – למה נשארתם שנים רבות תקועים בכיסאותיכם. ונשאלת השאלה – האם לא האמנתם במנהיגות ונשארתם, הייתם אוטומטית חלק ממשל כושל ומנהיגות גרועה ותפקדתם תוך מרמה והעמדת פנים.
סערת דגן
• פרשת איראן – לאמור האופציה לתקיפה צבאית.
• פרשת האחים עופר – מעורבותם/חלקם של אוניות חברת האחים עופר בהפרת האמברגו הימי. ראש מוסד, שמביע דעתו בפומבי בפרשה זו ונוקט עמדה בעד האחים, אינה מקובלת, אינה תקינה ציבורית ומשפטית ויש חשש לקשרים.
לגבי האופציה הצבאית – העובדה שדגן מתנגד נמרצות לתקיפה צבאית, היא במקומה וזכותו וחובתו להשמיעה.
נקודת המפתח – היכן לתת את חוות הדעת. ראש מוסד, תפקידו לתת חוות דעת לממשלה, לוועדת חוץ וביטחון לכנסת אם צריך, אך בוודאי לא לציבור, בדרך שזה נעשה ובעיתוי הקשור לפרישתו מהתפקיד.
לכן, נקודת הוויכוח בפרשת דגן, אינה האם היה צריך להביע דעתו אלא איפה ומתי.
מאיר דגן כראש מוסד – שירת 8 שנים, שהיו מלאי הישגים ומבצעים שרבים מהם, לא נשמע עליהם בשנים הקרובות. ניתן לסכם את הקדנציה שלו, כהצלחה רבתית.
לכן, חבל שעם פרישתו, הוא מנתץ לעצמו במו ידיו, חלק מה"מיתוס" שיצר סביבו.
ושוב אני חוזר, טענתו שלא יגידו שלא אמרתי, אינה עומדת במבחן ההיגיון, שהרי הוא אמר את דעתו בבירור, עם כל המשקל הרב שיש לעמדתו וחוות דעתו, לממשלה ולגורמים המתאימים, הכל רשום, הפרוטוקולים ישנם, אין לו לחשוש שישכחו את דבריו. אבל אם דבריו נאמרים בהקשר פוליטי – זה סיפור אחר. מדובר כבר באופרה אחרת ובמנגינה וצלילי מיתר פוליטיים.
הלהט, שבועות אחרי הפרישה לפגוע ב"עמימות" של האופציה הצבאית, וחמור מכל לומר דברים שמתפרשים כאי אמון – בראש הממשלה ושר הביטחון – הם חסרי אחריות ביטחונית, לאומית ופוליטית. לכן דגן המצטייר בעיני רבים כ"גיבור", יכול גם להצטייר כ"גיבור" צבוע.
מקרים מהעבר – שמזכירים את התופעה הנלוזה הזו, היו מיד עם נסיגת צה"ל מלבנון, שאז מספר גנרלים פורשים נזכרו פתאום שהם היו נגד השהייה בלבנון, נגד המלחמה שם, אבל שירתו באיזור ובצה"ל שנים רבות, עם כל התסכול והשלילה וממש סבלו שנים, עם דרגות בכירות וכל הפינוקים הנלווים מהמצב הנוראי, עד שנתגלה להם "האור הגנוז" מיד עם פרישתם מצה"ל.
גם הפרקליטות תרמה חלקה לתופעה – כאשר פרקליטה בכירה, פרשה אחרי שנים רבות ומיד החלה לתקוף את הממונים, המדיניות ואת ההתנהלות המוטעה.
יש לבלום התופעה – אם ע"י נוהלים מתאימים לאנשי ציבור, צבא ומשטרה ואם הדבר לא אפשרי גם ע"י חקיקה מתאימה.
תומכי התופעה – שמחים על כותרות סנסציוניות, על פגיעה במפלגת השלטון ובמיוחד ביבי – ברק שמוצגים כלא אחראים, בטיעונים של חופש דיבור, אחריות לאומית – שזה בדיוק ההיפך מהמעשה עצמו.
האם זה פוגע בביטחון המדינה – נאמר בזהירות שזה לא מוסיף, נאמר בביטחון שזה היה מיותר ולא תקין. נאמר בבטחה שאם כל פורש מכל תפקיד ביטחוני ציבורי פוליטי – יחליט לפרסם את דעתו האמיתית או את מה שרוצים לשמוע מתנגדי הממשלה, כדי לקדם את עצמו או למקם את עצמו, או לרכוש נקודות פוליטיות במפלגות מסוימות. המצב הזה יביא לאנרכיה. לכן – יש לבלום התופעה באיבה.
הערות והרהורים בענייני דיומא:
1. האם גילוי נסתרות ליבו של ראש המוסד דגן, הן בבחינת ידיעות של "זכות הציבור לדעת", או צביעות אישית, אגו נפוח ופגוע שפורצים בהזדמנות ראשונה לכולי עלמא.
2. משחק אינטליגנציה פשוט: הממשלה מאריכה לדגן את הקדנציה לשנתיים נוספות. דגן מסכים ומתלהב. מה אז – הבנתם את זה!
3. השמאל הקיצוני בהשתתפות מר"צ – גב' גלאון, דב חנין – רק"ח, המחזאי סובול, וגרורותיהם, שוב מפגינים למען מדינה פלסטינית. כל הכבוד להם, לאחר שחמאס הודיע שלא יכיר בישראל ויש לחסל את הישות הציונית.
4. ואם יש לנו יהודים כאלה – אז בשביל מה צריך את חמאס.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
