מהסיבה הפשוטה הזו כולנו קשורים זה בזה
מרחוק, נראה שאף אחד לא דואג לשני - מקרוב, נראה שלכל הפחות, כל אחד דואג לעצמו ובני ביתו
ומהסיבה הפשוטה הזו כולנו דואגים זה לזה
אם כך, מדוע אין קשר אמיתי בינינו, מדוע נראה כי שדרות מבודדת במלחמה? איך זה שהקשישים מבודדים? ואיך זה שיש כל כך הרבה ילדים עניים? יש לנו נטיה לשים לעצמנו מטרות מצליחות ובדרכנו ל"שם המצליח" אנו עסוקים בהישרדות ומימוש המטרות שלנו. אך, יש עוד צד ואי אפשר להתעלם ממנו. גם להתנהג כבת יענה לא עוזר.
הצד האחר, נמצא מול עינינו וככל שננסה לדחות אותו הוא יבוא אל מול עינינו בצורה צורמנית ופוגענית יותר. מלחמה וטרור. וזה פוגע בחלשים. קשישים וילדים. הם התוצאות מצד אחד והיצירה הראשונית מצד שני. מי באמצע? דור הביניים. אלו שאמורים לתווך ביניהם. אני. אתה. את. לראות את החלק שלי בשלם הגדול ממני מאפשר לי לראות גם את הצד האחר. זה שאני לא רוצה... מי רוצה להיות עני? מי רוצה להיות מופגז? מי רוצה להיות נזקק? וזה שאדאג שאני ובני ביתי לא יהיו כאלה או במצבים האלה גם תומך בדחיה הזו. כפי שתרומה לא מבשרת צמיחה אמיתית לאותו נזקק כך גם דאגתי לבני ביתי לא מבשרת צמיחה כוללנית.
אם אדם מושפע - הוא משפיע
האדם מופגז במידע לכן, המוח עושה סלקציה. מכיוון שהמוח פועל בצורה אוטומטית הוא עושה סלקציה לא במודע. כשאדם מושפע ממשהו זה כתוצאה מהדגש שהוא שם על הדבר או מחוסר ענין בדבר. כלומר, המוח אוסף מידע לפי התעניינות או דחיה מכוונת ופה בדיוק נכנסת הכוונה. היא אמורה לתת לנו כיוון ואפשר לעשות זאת על ידי התכווננות.
כשאדם מבין שהוא מושפע ולכן משפיע הוא יכול להתכוונן לכיוון הכוונה שלו - להטיב לכלל. כי הוא עצמו חלק מהכלל וכאשר כואב לאחד גם אם הוא רחוק - אם הוא יראה אותו כקרוב - יהיה איכפת לו עד כדי מלחמה עבורו. עבור האחר. אנו קשורים זה לזה דרך המסגרות. דרך הגבולות. אם בדת. אם בקהילה ואם במדינה. זה לא מספיק לעבד את כוחות המשיכה לטובתנו האישית. זה לא מספיק להכיר ביכולות שלנו. זה לא מספיק להבין שבכל אחד טמון כוח יוצר. זה נחמד אך זה לא מספיק.
לא חסרות תאוריות הממחישות את יכולות האדם לכאן או לכאן. מסבירים איך ולמה. נותנים גם פתרונות ושיטות לאין ספור. עולה צורך והנה הפיתרון. אך עובדה היא שזה עוזר ברמה נקודתית. זה לא פותר את הבעיות מהשורש. הגברת הבעייתית חוזרת אלינו בשינוי אדרת. לכן, חשוב לקבל - לקבל שאני יוצרת את העוני בחשיבה שלי הדוחה אותו. אני יוצרת את ההזדקקות בחשיבה שלי כי אני לא רוצה אותה. והדחיה הזו היא היוצרת את המלחמה הפנימית המתבטאת בחוץ, אצל האחר.
כולנו ביחד לא רוצים עוני ולכן רואים אותו "שם" אצל האחר הדחוי והלא רצוי. מצקצקים בלשון אך לא מרגישים מספיק קרובים כדי לעשות מעשה. שמים לעצמנו מטרה להצליח - כדי שזה לא יקרה לנו אך חיים בצל האיום שמא... זה יקרה. האיום, הפחד הזה, מאיץ את הפירוד בינינו. זה רק גורם להעמקת התהום הפעורה בינינו.
להיות ערבים זה לזה - זה לא אומר לנסות לשנות את העולם או לעצור אותו מהרע, הפוגע, ההורס. זה גם לא אומר לתרום תרומות גדולות... אם תשאלו אדם עני מה הוא מעדיף, שיתנו לו תרומות או הזדמנות להתפתח בזכות עצמו, אני חושבת שהרוב יבקשו הזדמנות.
וזו הכוונה... שניתן הזדמנות אחד לשני. לפני שאנו שופטים מחוסר הבנה, לתת הזדמנות. להקשיב. להתבטא בכנות. להבין, איך אנו מושפעים ומשפיעים. להיות ערבים זה לזה - זה אומר להיות מעורבים בדרך של העצמה. לא בדרך של שליטה מאיום. לא בדרך הישרדות. אלא בדרך שלום. זה אומר להכיל את השונה, זה שלא רצוי, זה הדחוי. להפסיק לעשות סלקציה בראש הן מבחינה מחשבתית והן מבחינה רגשית. וזה אומר לקבל את השונה באהבה כנאמר בפסוק "ואהבת לרעך כמוך...". אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
