הפסיכולוגיה של הזיקנה 

בשנות השישים כבר היה ברור שזיגמונד פרויד (שנפטר בגיל 85) טעה כשהתייחס לגילו המופלג - יחסית לתחילת המאה ה-20 - כחריג שכלל אין טעם לחקור בו. אולם דווקא לאבי הפסיכואנליזה היו סיבות מקלות: ראשית, התיאוריה ההתפתחותית שלו על השלבים האוראלי, האנאלי פאלי, הלטנטי והגניטאלי והתיאוריה המבנית שלו עוסקות בתהליכים המעצבים ומקבעים את אופיו של האדם עד גיל חמש לערך ולא לאחר מכן.

שנית, קשה לבוא בטענות אל גאון מסוג פרויד, שמציע תיאוריה כוללת המתעלמת מקבוצת אוכלוסייה ששיעורה בזמנו היה פחות מ-3%. אבל גם לו רצה פרויד להתמודד עם קבוצות הגילאים כולן, עדיין היה עליו לעסוק בשלוש קבוצות הגיל המוכרות שהיו קיימות בתקופתו.

ראיה נוספת למה שהיה מקובל באותה תקופה מספק קרל גוסטב יונג, מבכירי תלמידיו (ויריביו) של פרויד. יונג דיבר גם על הבגרות שבאה אחרי הילדות ונקב בגיל 40 בערך כגיל שבו ה"ארכיטיפ" של השאיפה לשלמות מגיע לדומיננטיות והאדם הופך ל"פרסונה". לעומת זאת, בזיקנה שבאה לאחר מכן מתפתחים חלקים מנוגדים באישיות הגברית והנשית, ובמעין מהלך של דעיכה או שקיעה הזקנים פוסעים לעבר הלא מודע.

עם כל הכבוד ליונג ולתיאורטיקנים חשובים רבים אחרים שפעלו עד שנות ה-60, כיום די ברור שעיסוק פסיכולוגי המתמקד רק בשלוש קבוצות הגיל - ילדות, בגרות וזיקנה – אינו מהווה תשובה מספקת לטווח הבעיות הנפשיות הקיימות בתקופות שונות של החיים. זאת עשויה להיות טעות של ממש להמשיך ולהתייחס למצבה הנפשי של קבוצת הגילאים מהבגרות והלאה כמקשה אחת, תוך התעלמות מקבוצת הביניים הדומיננטית החדשה, בגילאי החמישים ובעתיד על לגיל מאה לערך, המבודלת מקובצת הזקנים שמעליה.

קטע מתורגם מהפרק The old (and wrong) psychology of old age בספר Mega Life שיצא בקרוב לאור.

ליווי מנהלים במסגרת "אור יישומים בע"מ", מרצה אודות ספריו: "למות כלכלית ולהישאר בחיים" (פרדס,2007), "מחזור החיים השני" (ספרות עכשיו, 2008), ו"Mega life" מהדורה בינלאומית שתצא לאור בתחילת 2011, מתעמק בגרונטולוגיה.  אתר המחבר: http://www.benshaul.co.il להתקשרות: benshaul@benshaul.co.il

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי