וואו. כייפי כמו רכבת הרים, מענג כמו להכנס לחדר ממוזג באמצע אוגוסט, מהוקצע כמו ריקוד של להקת המעודדות בטיים-אאוט של הלייקרס. יכול להיות שאין הרבה מה להוסיף לגבי הסדרה האולטרה-יעילה-אבל-לא-מילימטר-יותר-מזה הזאת (או כמו שהגדיר אותה היטב חברי יאיר - "טלנובלת מתח"), אבל הנה בכל זאת שלוש מחשבות:
הזדהות: ישנם רגעים בחצי הראשון של העונה שמצליחים, במפתיע, לגעת. המצב הנפשי היסודי של ג'ק באואר, הגיבור, הוא אמפליפיקציה קיצונית של מצב יומיומי מוכר מאוד לכל מי שמחזיק ביומיום שלו משפחה ועבודה (שלא לדבר על האומללים שיש להם גם חיים מעבר לזה כמו, חלילה, כתיבה). התחושה המתמדת של היות על הקצה, להצליח לאזן הכל, להיות בכמה מקומות בבת אחת. זה שם כבר מהדקות הראשונות - באואר מוזעק נוכח איום ההתנקשות בסנטור, במקביל אשתו, טרי, זקוקה לו. גם קים, הבת. והעניינים התוך-משפחתיים הלא פתורים. ופתאום בבת אחת שתי הגזרות מתחממות - יש בוגד בתוך ה-CTU, והילדה נעלמת. עכשיו צריך למצוא מתנקש, למצוא ילדה, להרגיע את טרי, למצוא את החפרפרת, להתכופף כשיורים, לא למצמץ, לא לישון, להיות בשיא. והכל רק כדי שדברים יישארו במקומם, כלומר לא יתפרקו. אלה הם חיינו, חברים.
ישנו למשל הרגע הצובט הזה שבו באואר שוכב מתחת למכונית בחניון, עיף, מזיע, אקדח שלוף, מסתתר משוטרים שמחפשים אותו ממש מסביבו ומדבר בפלאפון בלחש עם טרי, שלא יודעת ולא תדע כלום מכל זה, מרגיע, מבטיח, מסביר. אומר לה שהוא אוהב אותה.
או התמונה של באואר נוסע במכונית עם האוזניה באוזן, מקבל דרכה הוראות מה לעשות בכל שניה ושניה. הוראות שבאיומי פגיעה ביקיריו, מאלצות אותו לעשות את הדברים הנוראים ביותר שיכול היה להעלות בדמיונו. האוזניה הזו באוזן. אלא הם חיינו, חברים.
נינה: נינה היא הצופה. נינה עוקבת אחרי ג'ק באינטימיות, בדאגה. לבה יוצא אליו מרחוק. זו מהותה. כמו נינה מול מסך המחשב במבטחי ה-CTU, כך הצופה במבטחי ביתו מול המקלט מזדהה עם באואר, דואג לו ומייחל שימצא את המוצא מן המצב הקיומי הקשה בו הוא מצוי (ובכך יתן גם לצופה אשליה של תקווה). הצופה, אם כן, הוא נינה, וכדי לבסס את החיבור הזה הדמות של נינה בנויה כדמות מעוררת האהבה ביותר בסדרה; היא יפה מאוד, חזקה, ומתחת לזה גם שבירה באופן שקל מאוד לזהותו (והלא תמיד קל לנו יותר לחוש קירבה ואינטימיות כלפי אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו מצליחים לראות את מה שהם מנסים לא להראות כלפי חוץ).
להפוך את נינה למקור הרוע בסוף הסדרה הוא, לכן, יותר מטוויסט עלילתי מפתיע. זהו אקט טלוויזיוני קשה פסיכולוגית. זו סוג של התאכזרות כלפי הצופה. זהו מעשה שגובל אולי בחתרנות.
חתרנות: האם 24 היא סדרה חתרנית ? מצד אחד, כמובן שלא. 24 היא סדרת פריים-טיים גורפת רייטינג, היא מכונת בידור מיומנת להפליא, היא לא החומר שממנו עשויה איכות אנטי-ממסדית. מצד שני, היא מתאכזרת לצופיה (הריגתה של נינה), מסמנת אופציה פוליטית מתריסה (המועמד המוביל לנשיאות הוא שחור) ויותר מהכל - טרי מתה בסוף.
במקום שבשוט האחרון המשפחה תתאחד בביתם החמים תחת עץ האשוח (ע"ע 'נשק קטלני' ודומיו) היא מתרסקת. ג'ק, שכנגד כל הסיכויים עמד במשימתו, לא מקבל את התופין ההוליוודי שמגיע לו. להיפך, בסוף הסדרה הוא אדם שבור שפורש מעבודות ומאבד את חייו כפי שהכיר ואהב אותם. מי הרוויח ? הסנטור, שניצל מהתנקשות ו-CTU שזקף לזכותו הצלחה גדולה. כלומר הרוויחה רק המערכת, זו שדואגת בראש ובראשונה לשמר את עצמה ונבנית ללא רחם על גבם של אזרחיה. סיום אנטי-ממסדי ומאוד לא מיינסטרימי, חייבים להודות.
אז האם 24 היא סדרה חתרנית ? לא באמת. יש בה אלמנטים חתרניים אבל הם משרתים מטרה מאוד מיינסטרימית. החתרנות לכאורה של 24 היא אקט של מיצוב עצמי של הסדרה כ-"הדבר הנכון", כעומדת באיזה "תו-תקן" של איכות שקהל היעד שלה מצפה לו. כלומר חתרנות מבוקרת בשירות הרייטינג.
משורר. כותב על שירה ועל דברים נוספים באתר רשימות: http://www.notes.co.il/alex
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
