נושא שהולך איתי כבר כמה שבועות, ועכשיו כשיום השואה קרוב, אני מרגישה צורך של ממש להעלות אותו. לספר הלאה.
לפני שבועיים-שלושה נפגשתי עם ל' ועברנו על הספר שאנחנו כותבות, סיפור חייה. ילידת גרמניה שהצליחה לצאת לאנגליה חודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והתגייסה לצבא הבריטי. את משפחתה לא הספיקה להציל.
מכיוון שהיא לא קוראת טוב עברית הגעתי אליה והקראתי לה בקול את כל הספר, כדי לבדוק ולראות מה חסר, מה לתקן, מה להוסיף.
ידעתי שיהיו לנו כמה עצירות בדרך. מקומות בהם אפסיק את הקריאה לא כי צריך לתקן או להוסיף משהו, אלא כי אלה הדברים שעדיין בוערים בעצמותיה הכבר לא כל כך צעירות של ל', דברים שסיפרה והסבירה לי שוב ושוב. עניין אחד, שכבר היה מוכר לי, הוא יחס האמריקנים ליהודים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. הקשיים שהערימו על קבלת ויזות וכניסה לארצות הברית. במיוחד היא כועסת, זועמת, על יהודי ארצות הברית שיותר מכולם התנגדו לכניסת יהודים למדינה כדי שלא יעוררו אנטישמיות. היא הכריזה שכף רגלה לא תדרוך לא על אדמת גרמניה ולא על אדמת ארצות הברית.
נושא אחר, שרק הפעם עלה במלואו, היה סירוב הישוב היהודי בארץ לשמוע על מה שהיה שם. ל' סיפרה שכשהיא הייתה מתחילה לספר על מה שקרה למשפחתה, על מה שראתה בשחרור מחנה ברגן-בלזן, על מה שהתרחש באירופה, אנשים כאן בארץ פשוט היו מפסיקים אותה ומבקשים ממנה די, לא רוצים לשמוע. לא רוצים. אמרו לה בפשטות, זה לא מעניין אותנו, לא רוצים לשמוע.
היא לא היחידה, כל חברותיה שהגיעו לארץ משם נתקלו באותה תגובה. לא רצו לשמוע את סיפורים שלהן ובוודאי שאף פעם לא שאלו אותן מה קרה למשפחותיהן, לא התעניינו ולא ביקשו לדעת. הסירוב הזה הוא עדיין פצע. לעבור את כל התופת ואחריה לשתוק. לשמור הכל בפנים כי הצברים, או אלה שהספיקו לעלות לארץ בסך הכל כמה שנים קודם, לא רוצים לשמוע. לא רוצים לדעת מה קרה שם, לא רוצים שיפריעו להם עם סיפורי האימה האלה שלא שייכים לבניית הארץ. לבוא לארץ חדשה ולהרגיש כל כך לא רצויים.
הייתי רוצה להקשיב להם, לכולם.
סיפורי חיים וביוגרפיות - גליה מימרן-מוסנזון
מוזמנים לאתר שלי: http://www.galiamm.co.il
לכתוב אל: galiamm@gmail.com או להתקשר: 050-8338699
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
