מאת: צבי גיל הרשימה מופיעה בעת ובעונה אחת באתר המחבר "זרקור"
הדת היהודית,בכלל,ובהשוואה לדתות אחרות בפרט, אינה דת פולחנית. זה ועוד.
היהדות חפצה חיים היא. וככה התורה. "תורת חיים היא למחזיקים בה","לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה". המשורר יהודה עמיחי אמר כי " מקום קבורתו של משה אינו ידוע אבל מקום חייו ידוע ועד היום אנו יודעים את כל חייו.עכשיו הכול נהפך רק מקומות הקבורה ידועים הם. "אפילו בתפילת אל מלא רחמים נאמר "תהי נשמתם צרורה בצרור החיים".עד כדי כך פולחן המוות רחוק מן היהדות שמעט מאוד מן המובאות על המוות,מיוחסות לחז"ל ולגדולים בתורה,ואילו על קדושת החיים יש אמירות בשפע.
זה לא אמר שגדולי הדור אינם ראויים לפרידה מכובדת מן החיים ולתהודה של דברי ההספד.אולם פולחן המוות הפך אצלנו עניין שבשגרה ובייחוד בתקופת האינתיפאדה כאשר קבורתו של כל קרבן זכתה לסיקור.רק מעטים ביקשו שהתקשורת לא תהיה נוכחת במעמד אינטימי,טראומטי ועצוב אשר שייך לרשות היחיד.גם אז כדי "להתנצל", כביכול דאגה הטלוויזיה לציין כי "על פי בקשת המשפחה האירוע לא צולם".
הלוויות וקבורות בנסיבות ביטחוניות הפכו לאירוע ציבורי ופוליטיקאים דאגו להיות נוכחים במקום כשם שהם דואגים להיות נוכחים בבריתות,בר מצוות וחתונות.
לעיתם הם בקושי יודעים במי המדובר,אך ה"פוטו אופ", הנוכחות בעיני המצלמה היא שחשובה.
במשך הזמן ועם ריבוי קרבנות הטרור,הטלוויזיה מצאה איזו נוסחה קולקטיבית בכל הקשור לדרכם האחרונה של הנספים. זאת מכיוון שמרוב סיקור הציבור הפך לאדיש,ואם הציבור אדיש,הצפייה יורדת. עכשיו עם העברת עצמותיהם של הנופלים בגוש קטיף,סיקור הקבורות קם לתחייה. יש בזה מידה רבה של מלאכותיות,בלשון המעטה, צביעות-בלשון בוטה. כאילו בכך מכפרים על טראומת הפינוי. מילא שהטלוויזיה רוצה להיות שם,ניחא. היא משתדלת להיות בכל מקום שבו יצביעו על נוכחותה,או לא יטיחו בה בשל העדר נוכחות. אך צר מאוד שהמשפחות נותנות לכך יד על אף הסמליות שבהעברת המת למנוחה נכונה במקום אחר.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר.שימש בתפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור ועובק בפרויקטים הנוגעים לנושא התקומה של ניצולי השואה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
