כשהתאומים התחילו לפרוץ גבולות, לא הייתי בטוחה איך להגיב. מצד אחד, טבעי שירצו לבטא את עצמם נגדנו, מצד שני לא יכלתי שלא לומר "לא" במצבים מסוימים. היה לי קונפליקט לגבי מושג האהבה בנושא הזה. תהיתי, איך אני מציבה גבול מבלי להגביל את הרצון שלהם. איך אני מציבה גבול תוך כבוד להם ולחוקים. איך אני מותירה בהם את יצר הסקרנות אך יחד עם זאת מרסנת אותו בהתאם לסכנה. איך אני מותירה בהם את הרצון לעצמאות ובד בבד מלמדת אותם שעצמאות אמנם זה לעשות מה שרוצים אך הם עדיין לא יכולים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם. איך אני משחררת ויחד עם זאת משאירה אותם בטווח ביטחון.
ניסיתי בכל מיני דרכים להגיע למצב שבו הם יקשיבו לי אך לא יצייתו לי בכניעה. רציתי מאד לשמור על רוח חופשית אך, היה לי ברור שהרוח החופשית מקבלת צורה בבשר. ואני מאד מאמינה בשילוב הזה שאני מתקיימת בו. היה לי פחד גדול מכפיה רצונית. ככל שעיבדתי את הפחד שלי והאמירות שהתלוו אליו לאט לאט נפתח לי הצוהר והוארתי. הבנתי שיש מצבים שאהבה מתבטאת בכפיה. גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה מזעזע אותי. אהבה בכפיה. נשמע לי כמו אונס. יחד עם זאת, היה לי ברור שאני מגיעה מכפיה קיצונית וזה לא מה שקורה עכשיו. אני לא הוריי. הם לא אני בילדותי.
עניתי לו שאני מאמינה שכן. כן צריך להתערב. אנחנו ערבים להם. יש דברים שהילד עדיין לא יכול לקחת אחריות על מעשיו כי הוא לא יודע איך. כי הוא לא נמצא במקום הזה. על אף שהוא בוגר מבחינת הגיל, זה לא אומר שהוא באמת עצמאי. אם ילד נשען על אדן החלון, נוגע בנקודת חשמל, רץ לכביש, מעשן סמים, לא נתערב?
היה לי פחד מהתערבות. ההתערבות שאני מכירה לא נעימה, לא מעודדת. נהפוך הוא, זו התערבות מבלבלת שגרמה לי בסופו של דבר להרגיש מסוכסכת עם עצמי. נהגתי לחשוב שלכל אחד יש את המסע שלו לכן, מה שצריך לקרות יקרה. אך, איפה זכות הבחירה? זה לא הסתדר. היה עליי לנקוט עמדה. לבדוק מה הם הגבולות שלי כאדם, כהורה, כאישה. מכיוון שידעתי שאני פועלת מהפחד התייעצתי עם האישלי. מתי מתערבים לדעתו? הוא היה מאד החלטי בתשובתו. כשמרגישים שהילד עומד ללכת לאיבוד. את התאומים שאלתי איך. תזכירי לנו, הם אמרו ביחד, ותלמדי אותנו.
אז ביררתי את הפחד שלי להתערב. מתי, כמה, למה ואיך. הגעתי למסקנה שאם אני ערבה לילדיי קולי הופך להיות ערב ולכן, ההתערבות היא לא פוגענית ודורסנית או מבלבלת ומסכסכת. הערבות היא ערבה לאוזן. היא נשענת על כבוד הדדי. ביטוי הדדי. ביטוי עצמי וקשב לזולת. אם ההתערבות גורמת להקטנה, הערבות מובילה להעצמה. התאומים צדקו, כל שעליי לעשות זה ללמד, להסביר, להזכיר. כשאני מתיחסת אליהם בכבוד הם גם מחזירים לי באותו מטבע.
הבת הגיעה אליי למפגש הכרות ורצתה להמשיך. לאחר הבירורים שהיא עשתה עם עצמה היא הגיעה להגשמת המטרה שלה. החרדה התפוגגה והמצב החברתי שלה השתפר. אני מאד גאה במודרכים שלי. איתה, לראשונה הרגשתי גם שמחה לעצמי. שהצלחתי. לא בהדרכה עצמה או בדרך שלי. הרגשתי שמחה שהצלחתי לאחד את הקונפליקט שהיה לי והבנתי שאני יכולה להשפיע כי יש דרך להתערב ולהעצים.
אהבה בעיניי היא ערבות.
אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
