פרשת "שמיני": זהירות, "אש מזרה" / מוטי לקסמן, תשע"א
פרשת "שמיני" פותחת ב"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" [1]. מה קורה ביום השמיני? ביום זה יוצאים אהרון ובניו מאוהל מועד לאחר שנצטוו על שבעת ימי המילואים: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם" [2]. בשבעה ימים אלה מוכשרים אהרון ובניו, והם זוכים בייפוי-כוח לשרת את ה' בקודש, לאחר שהם עברו תהליך של כפרה [3].
במלים אחרות, היום השמיני הוא בבחינת יום ציון סיום ההכשרה לשירות בקודש. יום ששמחה צריכה לציין אותו, יום בו ראוי לברך על המוגמר.
והנה בעצם היום הזה, תוך כדי התרוממות רוח הקדושה, ברכות משה ואהרון, והופעת ה' [4]; פתאום, מהומה בלתי צפויה: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" [5].
נורא.
זו אחת הפרשיות הסתומות ביותר במקרא.
יתר על-כן, מותם של בני אהרון הוא סיפור המעלה קושי משולש.
נפתח בקושי הראשון: חומרת העבירה.
חומרת העבירה, שעונשה הוא מוות, אינה מובנת מתוך פשוטו של הכתוב: "ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" [6].
ממש, חסר פשר בפשטו של הכתוב.
פרשנים מנסים דרכים שונות להציע פשר לקושי.
אפשר למצוא במדרשים גילוי אמפתיה לכאב הנורא:"וכי לפני ה' מתו? אלא מלמד, שקשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחיי אביהם" [7].
ואף החרפת התמיהה, וחוסר הפשר: "טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים?" [8].
קרוב לגישות אלה אפשר למצוא בראייה חיובית של נדב ואביהוא: "בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סרחונן. וכל זה למה? להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד. אמר ר' אלעזר המודעי שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו" [9].
הסברים אלה מחריפים את אי הפשר למות נדב ואביהוא.
כי אם אין כל פגם בהתנהגותם של נדב ואביהוא, אז מהו "אותו העון בלבד" שבשלו הם נשרפו?
באותו מדרש נמצא, בצד התמיהות שהועלו לעיל, גם "הסברים" ל"אותו העון בלבד": "בשביל ארבעה דברים מתו [...]: על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים, ועל הקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו, [10] ועל אש זרה מבית (בדים) [כיריים] הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה" או "בשביל ארבעה דברים מתו [...] על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש [...] ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים [...] שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים? אמר ר' לוי מעיל היו חסרים" [11].
אחרים מעלים הסבר עקרוני-אמוני: ריקאנטי מציע לראות בכך תהליך פגום, ללא קשר לאלוהים: "היה צריך לכוין ביחוד השם המיוחד לריח ניחוח, והם לא עשו כן, ועל כן נענשו, כי כמו שחשבו לתקן עצמה מתו שהם כיונו לייחדה בכח עצמה בלא ייחוד השם הגדול" [12].
כוון דומה מציע ישעיהו ליבוביץ: "האם היה חטאם בכך שעשו מה שאסור היה לעשותו, או שמא חטאם בכך שהם עשו מה שלא נצטוו לעשותו?" לייבוביץ מציע להבין ש"אש זרה" היא "אש ההתלהבות", דהיינו, "עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים, שהרי למעשה אדם זה כאמור מתכוון לספק את עצמו" ללא קשר למטרת הפולחן לאלוהים [13].
בהמשך וברוח דברי ליבוביץ, ברשות קוראי, הכתוב כאן מעלה כוון נוסף:
מהי "אש זרה"?
אני מציע, במקום הכתוב "אש זרה" לקרא "אש מזרה" [14], במובן אש מפזרת, אש שמתפשטת כמו רוח זלעפות.
כלומר, ה"אש המזרה" אינה "אש" תקנית במובן פולחני, גם לא במובן ערכי מוסרי.
במובן זה זו אש שאינה ממוקדת, אש שהיא ללא בקרה, אש ללא כל שליטה.
אש כזו יכולה להיות מוצתת גם ללא כוונה מראש, אלא מתוך התלהבות אולי מתוך שכרון חושים.
התנסותם של בני אהרן מעוררת תחושות חזקות מאוד:"ויקרבו בני אהרן את הדם אליו ויטבל אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח" [15]. "וישחט את העלה וימצאו בני אהרן אליו את הדם ויזרקהו על המזבח סביב" [16].
האם זה יהיה הזוי לשער שהתנסות כזו עלולה לעורר התלהבות בלתי נשלטת ובלתי מבוקרת, שיש עימה גם שכרון חושים?
במצב כזה אכן פורצת "אש מזרה", אש כזו שורפת ללא הבחן!
לפי גישה זו, נדב ואביהוא נפגעו מהאש לא כעונש על חטא כלשהו, אלא תוצאה ישירה מעוררות להבות אש ללא כל שליטה.
ואכן, רצוי מאוד להיזהר מאיבוד שליטה ושכרון חושים, לא רק ליד המזבח...
ברור, כל ההסברים האלה אינם מפחיתים את מוזרות האירוע.
נפנה לקושי השני, "וידם אהרן".
אדם נמצא בטקסיות מרשימה, בניו שהוכשרו לתפקיד מרכזי בפולחן פועלים היטב.
לפתע, בתוך התהליך הזה, פורצת אש זועפת שמכלה שניים מבניו, והוא שותק?
"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" [17].
יש הרואים בכך בסיס לשכר: "קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור" [18].
באופן דומה גם פרשנויות אלה: "שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם" [19]. "אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא, וכיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הם, שתק וקבל שכר" [20].
פרשנויות אלה משדרות הצדקות.
גישה אחרת מציעה לראות בכך ביטוי כן לאבל: "השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה [21], דכתיב: בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך. האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל" [22].
הכותב מצטרף להבנת הכיוון האנושי.
מה יכול אב לומר במצב כזה? אילו מילים יכולות להוסיף משהו לאבל הנורא?
אכן שתיקה, שתיקה רועמת היא.
ומי יודע, אולי השתיקה היא גם כלפי משה האח המנהיג, בבחינת, המתים מונחים לפני ואתה מדבר על קדושה?
אכן, נורא.
נותר הקושי השלישי, מניעת אבל [23].
במטותא ממך, קושי זה מחייב דיון מיוחד, ודי דנו בשלב זה.
הקשר בין קדושה למוות אינו נדיר במקרא, גם לא בתרבות האנושית, וגם בימינו אלה.
קדושה כזו, קדושה שקשורה, שמצדיקה או שמניעה מוות אינה קדושה.
ייתכן, שזה אחד ההסברים לקושי להסביר את סיפורם הנורא של נדב ואביהוא.
בחברה האנושית הדבר היחיד שנושא קדושה הוא האדם, כל אדם: "שפך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" [24].
הדיון שלנו וודאי לא "פתר" את כל הדברים הסתומים בסיפור נדב ואביהוא.
אבל, לטעמי, אפשר "לסלוח" לכל המוזרויות הקשות האלה, אם נלמד מכך דבר אחד חשוב: אין רעיון, אין אף מטרה, אין שום יעד, אין אף אישיות שלמענם מותר לדרוש קיפוד חיי אדם.
"העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ [...] ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" [25].
הבהרות ומראה מקום
[1] ויקרא ט, א.
[2] ויקרא ח, לג.
[3] שם, לד–לו.
[4] "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כב–כד).
[5] ויקרא י, א–ב.
[6] שם, שם.
[7] מדרש שמעוני, פרשת שמיני רמז תקכד.
[8] שם, שם.
[9] שם, שם.
[10] הרשב"ם וראב"ע מציעים כיוון דומה: "היום לא ציוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, [...] כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש בא מן השמים" (רשב"ם, ויקרא י, א). ייתכן שפרשנות הרשב"ם קשורה לסיום הפרק הקודם: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).
"וטעם אשר לא צוה אותם שמדעתם עשו" (ראב"ע ויקרא י, א).
[11] מדרש שמעוני, פרשת שמיני רמז תקכד.
[12] ריקאנטי, ויקרא י, א.
[13] על-פי לייבוביץ ישעיהו: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. כתר, 2000, עמ' 480-467.
[14] הוספת אות או שינוי אות הם כוון פרשני לא נדיר.
[15] ויקרא ט, ט.
[16] שם, יב.
[17] ויקרא י, ג.
[18] רש"י, ויקרא י, ג.
[19] ספורנו, ויקרא י, ג.
[20] תורה תמימה, ויקרא י, ג.
[21] רבינו בחיי ויקרא פרק י פסוק ג.
[22] יחזקאל כד, טז–יז.
[23] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה. ויקרבו וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה. ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'" (ויקרא י, ד–ו).
[24] בראשית ט, ו.
[25] דברים ל, יט.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
