קרה לי דבר נפלא. יום ששי לא הצלחתי לישון, מחשבות התרוצצו לי בראש ויחד עם זאת הם היו בסוג של שקט. התרוממות רוח ריגוש ושלווה. כמה ימים קודם לכן, יצרתי קשר בכתב, עם מי שהיית חברתי כחמש שנים. כתבתי לה, כמה היא חסרה לי, כמה אני רוצה להיות איתה. כמה אני אוהב אותה. היא מצידה ענתה לי בסגנון קר וקצר וממש לא אופייני לה. לא היו הרבה שורות, אבל בין המילים חוויתי מסר של אהבה ופחד. ניסיתי כמיטב יכולתי וכתבתי שוב ישירות מהלב. מכתב התשובה ביום ששי היה קצר ונוקב. "אל תיצור קשר בכל צורה שהיא, אני בזוגיות וזה מפריע לי". הרגשתי מחנק בגרון ותחושה בלחיים שעולה לכיוון העיניים ומנפחת אותם, רגע לפני שבוכים. עניתי לה שאני מכבד את בקשתה ושלא אצור קשר ואף איחלתי לה ולבן זוגה החדש הצלחה. כשהיגיע הלילה לקח לי המון זמן להירדם. אני אוהב אותה, היא אוהבת אותי, כך אני מאמין, ואני יודע שפגעתי בה יותר מידי פעמים, כדי שהיא תתייחס אלי.
חברתי, שלצורך הכתיבה ומפאת פרטיותה אקרא לה כאן זמירה, אישה מיוחד במינה. מבין מעלותיה, יש לה פתיחות וחיבור רגשי מיוחד ועוצמתי. אני באתי מעולם, שרגשות לא היו השפה השולטת בו. יתכן בגלל העניין התרבותי של היותי גבר. גברים לא בוכים ובמקרה הטוב הם בוכים בלילה, ויתכן בגלל חוויות נוף ילדותי שכללו בין היתר, תקיפה מינית בהיותי ילד, ואיבוד החבר הכי קרוב בהיותי בצבא ועוד אתגרים, שהדרך שלי להתמודד איתם הייתה בניית שריון וחיבור לשכל.
הפגיעות שציינתי, שפגעתי בזמירה, היו כל אותם הפעמים שלא יכולתי לשאת את העומס הרגשי שחוויתי מולה ואיתה. מצבים שיצרו אצלי מחנק ותחושה שאני הולך ונעלם ופשוט קמתי וברחתי מהזוגיות. כך גם קרה בפעם האחרונה שנפרדנו.
את מסעי כלוחם רוחני, התחלתי בספת הפסיכולוגית ורק מאוחר יותר עברתי ליוגה ולקבלה, גם בצד המטופל וגם בצד המטפל. הפסיכולוגית, בפגישתנו הראשונה, שאלה אותי לסיבת בואי. ציינתי שני דברים שאחד מהם היה, כי איני יודע לאהוב. חוץ מאהבה אין קץ לשלושת בני ואהבה אמביולנטית למשפחתי הקרובה, איני מצליח לפתוח את הלב ולאהוב. כך ניסחתי את הקושי שלי בפניה. הקשיים שלי מול זמירה נכנסו לקטגוריה הזאת. למרות הקושי הרגשי, הייתה לי משיכה עצומה אליה. היה בי משהו שמשך אותי והדף אותי בו זמנית ובזכות אישיותה המיוחדת הדלת הייתה פתוחה לחזור כל פעם מחדש.
כשהתלמיד מוכן המורה מגיע. האמונה שלי, ששורשיה בקבלה וביוגה, שמטרת הבורא להיטיב לנבראיו. שהכיוון שלנו בחיים הוא צמיחה לכיוון הטוב. יש לנו הרבה מה לצמוח, והגדילה האישית שלנו נעשית בקצב שמתאים לנו. רק הדברים שאנו מסוגלים להתמודד איתם מגיעים אלינו ומהם נוכל ללמוד ולהתפתח. הדברים שעדין איננו מסוגלים להתמודד, יתכן ונחווה, אבל לא נוכל ללמוד מהם דבר והם יגיעו שוב בגרסה שונה או במעגל חיים אחר במקום ובזמן שנוכל ללמוד מהם את מה שאנו צריכים כדי להתקדם אל הטוב.
הפגישה שלי עם זמירה הגיע אלי כשהייתי מוכן ובשל ללמוד את השיעור. לפתוח את הלב, אחרי שנים של בניית הגנות, אינו דבר קל. עם הזמן סביב ההגנות נבנים הרגלים ומעליהם תפיסת עולם וצידוקים להרגלים שמסתירים את מהות ההגונות. במשך הזמן ההגנות כבר לא רלוונטיות כי הסכנה המקורית חלפה, אבל כל מה שנבנה מסביב נהפך להיות העיקר שמנהל את החיים. כל ניהול החיים בהקשר הזה מושטת על משהו שאינו רלוונטי.
התעוררתי ביום שבת, אחרי המכתב הצונן מזמירה, עם כאבים פיזיים. כאב בחזה. קושי לנשום, תחושה בפנים שדמעות כל רגע רוצות לרדת, מחנק בגרון. אחד הדברים בדרך היוגה, הוא להיות ולא לברוח. לחוות את הכאב ולא להחליף אותו. זה מה שעשיתי. המחשבות רצו לכיוונים פרקטיים, איזה פעולה תחזיר לי את זמירה, וכל פעם ששמתי לב שנסחפתי לשם, אמרתי לעצמי הנה אני בורח מהכאב וחזרתי לכאן ועכשיו, לתחושה הפיסית. תמונות עלו בדמיוני, שלה איתו. חיבוק שהוא מקבל ואני כל כך רוצה ושוב לחזור לכאן ועכשיו. התרגול הזה מאד לא קל. הראש מפליג לעבר ולעתיד ומנסה להגן על הלב שנמצא בהווה. הטכניקות מהיוגה מאד עוזרות. ההרגלים החדשים שרוכשים תוך כדי תרגול היוגה הם אלה שמאפשרים לשים לב לבריחה ולשוב לכאן ועכשיו.
קונדליני יוגה היא יוגה של מודעות. התרגול מייצר שינוי פנימי כזה שמפגיש את המתרגל עם התובנות שמגיעות במסגרת השיעורים של החיים. תוך כדי השהייה בכאב, פתאום הרגשתי בר מזל. המקום שבעבר לא הרשתי לליבי להיפתח השתחרר. המקום הפגיע והמרגיש הגיע ואיתו עומק חוויות מדהימות שהיו כל העת בתוכי ולא אפשרתי לעצמי להרגיש. על כך הייתי מאושר.
השיעור תם.
אורי זיצק, מרפא ומטפל בשיטת סאט נאם ראסאיין SNR ובשיטות מעולם היוגה. www.snr.co.il
052-9773477
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
