סרט אישי - כבר לא פרויקט של פעם אחת בחיים
לקוח שלנו אמר לי פעם תוך כדי תהליך עבודה על סרט לכבוד אימו כי זהו "פרויקט של פעם בחיים".
באמת לא כל יום אנחנו עושים סרט על ההורים שלנו או סרט גדול בשביל עצמנו. הסכמתי איתו אז אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה דווקא הפוך ושאפשר להגיד שלום לתפישה המסורתית שסרט אישי הוא פרויקט של 'פעם בחיים'.
אפשר להגיד שלום לתפישה המסורתית שסרט הוא פרויקט של פעם בחיים
כיום אנו חיים בעידן שאנחנו מצלמים את עצמינו ללא הפסקה ו'מצלמים את עצמינו לדעת'. האמצעים של היום והצילום הדיגיטלי הופכים את הצילום לנגיש וידידותי מאי פעם. לעומת זאת בעבר הצילום היה שונה לחלוטין: הצילום עצמו לקח הרבה זמן, החשיפה היתה ארוכה ותהליך הפקת הצילום היה ארוך. גם היחס לרגע הצילום היה שונה. בעבר רגע הצילום נתפש כרגע מנותק מהחיים: המצולמים היו מתלבשים חגיגית, מתנתקים מקשיי היומיום והתפישה הייתה שהצילום איננו חלק מהחיים אלא רגע מיוחד-רגע שלא יחזור עוד.
התפישה המסורתית קשורה במהות של הצילום ובתפקידו ב'הקפאת הרגע' ובהיותנו ברי חלוף
בארת' מציין שמהות הצילום היא תיעוד ויותר מזה הנצחה- החשוב בצילום הוא הרגע. רגע שנלכד בעדשת המצלמה לא יחזור יותר והצילום מזכיר לנו יותר מכל את "שהיה כאן" ואת היותנו ברי חלוף ובני תמותה. ואכן הרבה מהתפישה התיעודית המסורתית היתה של הנצחה ושל שימור '..זכרו של מה שנכחד'.
ובכל זאת כיום נראה שתפקידו של הצילום הוא להיות חלק מהחיים, איננו עוצרים את החיים ואת הרגע על מנת לצלם, המצלמה מלווה אותנו כמעט כל הזמן בהיותה זמינה ונגישה בכל עת ו"מותו של הרגע" עליו דיבר בארת נתפש יותר מתמיד כחלק מהחיים ואולי אפילו 'ממשי' יותר מהחיים עצמם.
היום בניגוד לאז, אפשר לעשות סרטים רבים כמעט ככל העולה על רוחנו
בנסותה לתאר את החוויה המודרנית הקשורה בצילום, סוזאן סונטאג קוראת לצילום ככזה שנותן 'צורה לחוויה' ובהקשר של העידן הנוכחי היא מציינת כי הוא מאפשר 'דמוקרטיזציה של חוויות'. ואכן אם אנחנו חושבים על זה- כל הזמן אנחנו בונים סרטים אישיים על חיינו- כל הזמן אנחנו מדמיינים את עצמנו, ורואים את עצמנו בעיני רוחנו- במקום זה או אחר ובסיטואציות שונות, ובהחלט אם היינו יכולים להרשות לעצמנו היינו גם עושים את הסרטים שלנו האלו בפועל.
אז למה באמת לא להרשות לעצמנו לעשות סרט? למה אנחנו צריכים תמיד את התירוץ או את יום ההולדת העגול ואיננו יכולים פשוט לקום ולהתחיל לעשות לנו סרט משלנו? כאמור באם הסרט הוא חלק מהחיים , אז לא מדובר במאמץ כל כך גדול..
המצחיק הוא שפחות מחצי שנה אחרי אותה שיחה עם הלקוח, הוא שב אלינו והפעם כדי לעשות סרט לחמו בן השמונים.
סמדר גל , גלגל הפקות, מפיקה, בימאית ויוזמת סרטים אישיים ותיעודיים משנת 1998. בעלת תואר ראשון בהפקה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בקולנוע מהפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף להפקת הסרטים האישיים עובדת כמנחה ועוזרת הוראה במכללות ואוניברסיטאות בקורסים בתחום הקולנוע והתרבות החזותית. http://www.galgalmovies.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
