היו רגעים במהלך חייה של הקבוצה שניסיתי לחזור ולשאול את עצמי מה הנושא האמיתי של ההתנסות הזו עבורי, מה זה קונפליקט? באחד המפגשים הראשונים של הקבוצה אמרת (המנחה): "הדברים הם תמיד או קונפליקטואלים או דואליים", אבל מה זה אומר לי? לא היה לי ברור. ניסיתי לחזור ולשחזר את המושגים הבסיסים הקשורים אצלי לקונפליקט; מה המילה הזו מעוררת בי, והמילים שעלו ובאו מתוכי היו: בדידות, כוחניות, חוסר הקשבה, מגושם, תקוע, מרד, מחנק, איום, כעס ותסכול- כל כך הרבה רגשות קשים חשבתי, כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה בזבוז ואפילו סבל. למה? מאיפה זה בא? למה הלהטוטנות שבדיאלוג קשה כל כך, האם באמת קיימת יכולת לדיאלוג? האם באמת כאשר אני נמצאת בקונפליקט אני מסוגלת להביא את עצמי להקשבה אמיתית ולא ללהטוטנות מאוסה?
אני מסתובבת עם השאלה הזו לאורך זמן, חוקרת את עצמי מהצד מנסה להבין מתי אני 'נחטפת' אל הקונפליקט דרך הסבל ומתי אני שם באמת מתוך הרצון להגיע להתרה, לפתרון של הקונפליקט עצמו. כמשתתפת בקבוצה גיליתי שכשאני שם כדי ללמוד משהו חדש זה קל לי, אני מסיירת בקלילות בין תכנים, מקבלת ומשחררת בקלות את האינפורמציה ואפילו קלילה בהבעת רגשות, משהו בתוכי מאפשר את זה. בנוסף חזרתי ונוכחתי בעובדה שהקלילות הזו נעלמת מול ילדיי, בן- זוגי ואנשים מסוימים נוספים. "מילים יכולות להרוג ומילים יכולות גם לגעת" (גרין, ד.1999), מתי המילים הורגות בי, ומתי הן פשוט נוגעות?
מאחר ולא הייתה לי תשובה החלטתי לחזור אל היצירה, שם לעיתים אני מבינה בגוף את מה שלא הבנתי אחרת; באחד המפגשים עם הקבוצה ביקשת (המנחה) מאתנו לצייר משהו שקשור לקונפליקט בחיינו, אני באותו שיעור הייתי במצב של התנגדות אליך (למנחה), אל הקבוצה הרגשתי שהכול לא שם באמת .במקום להתמסר להנחיה שלך ציירתי איזשהו חלק מרעיון לציור ששכן בתוכי כבר מספר ימים. קו מיתאר צהוב ומרובע-מסגרת, ריבוע שתחם ריבועים צהובים נוספים שבתוכם זרמו להן המילים: איש , אישה, אש, ושאהה (שקט). במהלך המפגש עם הקבוצה לא יצא לעבד את התכנים ואני הלכתי הביתה עם תחושה של סתם. אבל הסתם הזה ישב בי קינן לעצמו והעמיק את מושבו מיום ליום. באחד הבקרים מתחתי בד קאנווס על מסגרת עץ ופשוט התחלתי לצייר את כל מה שקינן בי, הקשבתי לצליל המילים הוא הוביל אותי לבחירת הצבעים, והקצב שפעם בי יצר את הקומפוזיציה.
כעבור זמן קצר הכול היה שם על הבד; האש האיש האישה והשקט- אלו הנושאים, הצרכים והתכנים שצרבו בי רשמים כל חיי אלה החומרים מהם נוצרתי, איתם באתי אל העולם ...ואת כל אלה ראיתי בהשתקפות שניבטה אלי מעיניהם של חברי הקבוצה, מדמות המנחה ומישותה של הקבוצה.
בהסתכלות לאחור ברור לי שהשתחררתי מתחושת הסתם והכלום כי דברתי אל עצמי, חוויתי, הרגשתי את ההבדל שנוצר בתחושות; כמו גשר בין החלקים המופנמים לגלויים. ברור לי גם שאם הייתי מדברת על הקונפליקט הזה הייתי חשה אחרת; הייתי חשה את הלהטוטנות במקום את הלהט והידיעה. ה-'דיבור על' לעומת הדיבור ' ל', הוא השורש עבורי , הוא המקור שמבהיר לי מתי המילים פשוט נוגעות. השתתפות בקבוצה יצרה עבורי אפשרות לדבר אל עצמי אחרת.
ריכו (1970), מביא את ביון שאמר שכשאתה מזמין משהו לעבודה בקבוצה יש בזה אלמנט של פיתוי; פיתוי הוא משהו שאין בו הגשמה, הכול נעשה ברמה הסימבולית. בקונפליקט המתנהל ברמה הסימבולית יש לי את היכולת לדיאלוג יש בי את ההקשבה וההתמסרות, הבעיה היא שרוב הקונפליקטים מגיעים לרמה הקונקרטית עוד לפני שאני מספיקה לסמל אותם. השאלה המתבקשת היא איך ניתן להשהות את הקונפליקט בגבולות הרמה הסימבולית לזמן מספק.
זה הנושא שהקבוצה שהנחת העלתה בפני; בעולם המציאות היכולת שלי להגיע אל הרמה הסימבולית במיוחד עם האנשים הקרובים לי 'קצרה'. העבודה בקבוצה חדדה עבורי את הצורך ללמוד את הכישור הזה ולתרגל אותו עוד ועוד. ההקבלה שגיליתי בין התהליכים האישיים והקבוצתיים הייתה מפתיעה, משפטים כמו: "את לא רואה אותי-אני אוכלת ונהנית אבל אחרת ממה שאת רואה אותי" (אמרה המשתתפת א' למשתתפת ב'), הזכירו לי את מקומי שלי .לעיתים אני לא רואה, ולעיתים לא נראית, וברוב הפעמים חושבת שרואה אבל כנראה אחרת ממה שהאחרים רואים.
כל זה נשמע קצת מדכדך ומעלה את השאלה מתי הדרך מאפשרת התרה, היכן נמצא הפתרון? מצאתי הרבה עידוד מדבריו של פוקס שאמר שהזירה הטיפולית בקבוצה נוצרת כמו בתזמורת; כל אחד מוזמן לתת צליל, יחד כל הצלילים יוצרים את האפשרות לכל אחד ליצור את היצירה ההרמונית לו ויחד עם זאת עדיין להיות צליל התורם ליצירה המוזיקאלית של הקבוצה; אני חושבת שכמו בקבוצה כך גם בקבוצה האישית והפנימית שלי; כל הצלילים יוצרים את האפשרות, את התכנים וכך בעצם נוצרת היצירה ההרמונית לרגע נתון אחד.
באחד המפגשים עם הקבוצה הבאת מדבריו של הלינגר שאמר שיש שלושה סוגים של רגשות לפרט המשתתף בקבוצה; לראשון הוא קרה אישי ראשוני אותו ראה הלינגר ככוח מעצים, לשני הוא קרא הרגש המשני וראה בו רגש מחליש, ואת הרגש השלישי כינה מערכתי שבו האדם מוותר על עצמו למען הקשרים המערכתיים אותם הוא מקיים. בקבוצה יכולתי לחוש בכל הרגשות הללו וגיליתי שהתנועה בניהם יוצרת את התוכן וההתפתחות ומעניקה הרחבה למרחבי הבינה שבי. יכולתי גם לאבחן שהתנועה שבין שלושת סוגי הרגשות מרכיבה 'אפשרות שפויה' לשהות בקונפליקטים בתא המשפחתי או החברתי המרכיבים את חיי. באחד המפגשים האחרונים של הקבוצה יצרנו מנדלה קבוצתית, ההנחיה הייתה להתבונן על הגוון התנועתי והצורני שלי ושל האחרים.
באותו יום כתבתי:
"טווס טורקיז,
משיל נוצות במרחב פתוח.
נוצה פה,
תנועה שם, מרקם של צבעים
מופרדים,
מאוחדים.
כמו זו המחברת, משיקה אך לא טובלת
לא מעיזה.
מסביב במעגל
מסביב במסגרת
מתוך המרכז, מבחוץ
היא
עומדת.
קולות, התרחשויות, מאיטה את הקצב,
נכנסת, ולא.
ריקה, יש הכול, וכלום.
מתי זה שוב מתחבר? הכול וכלום, כלום והכול?
מחכה אני וכותבת לך את התיאור והמיתאר שאתה,
אמצע ריקני וריק
מסוכן,
לא בחרתי בקפיצה, וגם לא בברירה,
מחדל הוא להיות כרגע, ברגע זה ממש
המרכז היה דליל ביחס לשוליים,
שונה, ואפילו לא מנוגד." (בעקבות המנדלה,בפברואר 2004).
במהלך השנים הוגי הפסיכותרפיה הקבוצתית וחוקריה אמרו הרבה דברים על מהותה של הקבוצה בתהליכי התרפיה הקבוצתית. היום לאחר התנסות כמשתתפת בקבוצות וכמנחת קבוצות אני מתחברת במיוחד לדבריו של הפסיכולוג האמריקאי הד"ר סקוט סיימון פר שאמר שהמעגל או הספירה מייצגים פיסית את תהליך הפסיכותרפיה הקבוצתית. הוא הסביר: "המעגל או הספירה היא ישות המכילה את עצמה; אין לו התחלה או סוף, והוא מייצג באופן תיאורטי מצב מושלם שבו ההפכים מצויים בהרמוניה הדדית לפני שמתחילים להתפתח סתירות וקונפליקטים...זהו הסמל היחיד שבו כל הנקודות שוות ערך." בנוסף, פר הסביר את הזיקה שיש לדעתו בין סמל המעגל והפסיכותרפיה הקבוצתית בכך שלמעגל יש " כוח משיכה היסטורי; בעיתות של משבר, המעגל, השייכות הפיסית למעגל, מעניקה דרגה גבוהה של תמיכה רגשית, סביבה מוכרת, כוח והגנה. על כן נראה כי פסיכותרפיה קבוצתית, מעצם טבעו של המעגל או העיגול הפיסי שבו אנשים יושבים, יוצרת במודע או שלא במודע סביבה לאנשים המבקשים לשוב למצב ביניים מוגן שבו הקשר מעניק תחושת שייכות, קבלת הבדלים אישיים, שיווין, ואפשרות לריפוי רגשי" (פר 2003,).
כמשתתפת בקבוצה למדתי להרחיב את ממדי ההסתכלות שלי; להיות בנוכחות עם הרגע ובהקשבה מקבילה, לפנים ולחוץ. ככל שמיומנויות ההקשבה השתכללו נוספו לראייתי על הקבוצה ועל התהליך האישי שעברתי איכויות משמעותיות. למדתי להכיר בכך שיש מבנה ושלבים לתהליך הקבוצתי שחיבורם השלם מאפשר לפרט בקבוצה לעבד ולהתיר תחושות 'מרעילות'.
פוקס אמר שהתוכן עבור משתתף יחיד בקבוצה נוצר על ידי ההתבוננות במבנה, בתהליך ובתוכן; עבורי ההבנות החדשות, הדרכים שנפתחו בי לעבד את הקונפליקטים בחיי הבהירו והאירו שההתרה מגיעה מתוך העיבוד והתנועה בין חמישה יסודות- ואלו הם היסודות המרכיבים את החיים; יסוד היצירה, יסוד האיש, יסוד האישה,יסוד האש ויסוד השקט והשאההה. לסיכום אומר שההשתתפות בתהליך הקבוצתי וההשתייכות לקבוצה האדירה עבורי את הקסם שיש בטבעו של האדם.
ביבליוגרפיה
גרין, ד. (1999).לכל סיפור יש שם.פורסם ב-'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גיליון 1.
הלינגר, ב. פוקס, ביון, הובאו מתוך מערכי שיעור (2004)
ריכו, נ.ג (1970) עבודתו של ביון עם קבוצות מתוך מקראה הנחיית קבוצות, עורכת ראשית:נאוה רוזנןסר, עורך ומתרגם לירון נתן.ירושלים: הוצאת הקרן לקידום החינוך הקהילתי ע"ש חיים ציפורי ז"ל.
פר, סקוט סיימון. (2003).מבוא לתרפיה קבוצתית הוצאת אח.
מילי שטוקפיש- בעלת תואר שני בתחומי הבריאות ההוליסטית והנחיית קבוצות, משלבת בעבודתה גישות ואלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש, ריפוי ורוח, ההבעה ביצירה ותהליכי התפתחות ושינוי בקבוצות. מנחה סדנאות בגישה אינטגרטיבית למבוגרים, מטפלים, ואנשי חינוך. מנהלת את המסלול האינטגרטיבי להכשרת מנחי קבוצות בגישות הוליסטיות שבבית הספר להשתלמויות במכללת ווינגייט ואת המרכז להבעה הוליסטית ברעננה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
