"איזה מעצבנת אני".. חשבתי בעודי נוהגת כהרגלי מדיי בוקר לכיוון חדר הכושר. כעסתי על עצמי על כך ששוב איבדתי שליטה ונשאבתי אל תוך פולחן שחיטות, בו ללסת ולקיבה שלי לא היה אף רגע מנוחה. "אין ברירה", רטנתי, "היום אני חייבת לעבוד אקסטרא קשה כדי לשלם על חטאי האתמול..."
זמן מה לאחר מכן, סיימתי שלושים דקות של טיפוס מלווה במנה גדושה של נחישות חסרת פשרות במעלה מכשיר המדרגות הנעות. כולי נוטפת זיעה ירדתי מטה בזהירות דיי מותשת אך מרוצה. נעצתי במכשיר מבט מנצח כשחיוך מלא שביעות רצון התפשט על פניי: איי דיד איט אגיין! אני אומנם כבר מזמן לא בת עשרים, אבל טפו טפו טפו, עדיין מצליחה לגבור על רוטינת האלקיידה שהמדרגות מספקות לי-יאללה בסדר שרפתי מספיק להיום.
הדבר הבא שהבטחתי לעצמי לעשות היה תרגיל שצפיתי בו באתר באינטרנט. התרגיל היה פשוט ביותר: ארבעה צעדים קדימה, וארבעה צעדים לאחור. נשמע פשוט נכון? נכון בהחלט, זאת כמובן בתנאי שאין שום הפתעות שצצות להן בדרך.
מצאתי פינה מתאימה והנחתי את התיק והמגבת לימיני, סמוך לפתח המעלית שלרוב נותרת דוממת וללא כל פעולה. לשמאלי יכולתי לראות דרך קירות הזכוכית הענקיים אנשים אחדים שוחים בבריכה. קרוב אלי על הרצפה המכוסה שטיח מקיר לקיר נחו להן משקולות אחדים ומזרונים לתרגילי קרקע. שלפתי את האייפון, סידרתי לי את המוזיקה והתחלתי ברוטינת הצעדים.
מספר דקות לאחר מכן בעודי צועדת קדימה ואחור, ללא שום הודעה מוקדמת הגיח מפתח המעלית מאחורי, איש תחזוקה והוא גורר אחריו תיק כלים. עד לאותו הרגע בו רגל שמאלי נתקלה בתיק הכבד לא הייתי מודעת לקיומו של האיש, פשוט לא ראיתי אותו. הכל קרה בשניות. איבדתי את שיווי המשקל, ניסיתי בכל מאודי למצוא משהו להאחז בו, אך לא היה במה ובחבטה עזה נחתתי על גבי התחתון.
כאב עז פילח את גופי מעוצמת הנחיתה ואני נותרתי די בהלם. ראיתי את זה קורה.. ולא הבנתי... מחשבה ראשונה שעלתה בראשי, אוי ואבוי לי, מה עשיתי לעצמי? למה? למה זה מגיע לי? איזה עונש.. למה אני... מיד התגודדו סביבי אנשים. פחדתי לזוז, ודמעות של כאב וחוסר אונים החלו לזלוג מעיניי. באמבולנס לא האמנתי שזה אמיתי, והפחד לא הרפה: מה קרה לי, מה גודל הנזק. שהיתי בבית החולים כ- 3 שעות, ורק כשהרופא הגיע עם תוצאות צילומי הרנטגן והודיעני שאין עצמות שבורות, רק אז שיחררתי לחץ תודה לאל, נשמתי לרווחה והרשיתי לעצמי לזוז.
מכיון שאני באמת מאמינה שדברים אינם קורים סתם כך, והחיים לא זמנו לי באופן אקראי "נפילה", אז אולי קיים פה צורך בעלייה? עצרתי לרגע וחשבתי: "נו באמת, אבל מדוע מעדתי? הבנתי שיש פה איזו תובנה חבויה, ואני אמורה ללמוד שיעור כלשהו. דוקא משום שנחתתי באזור הגב התחתון ועצם הזנב- ואזור זה נראה בעיניי כעין מרכז- יתכן שישנו כאן מקום להצביע על דבר בסיסי הקיים בי שדורש שינוי, אולי תכונה שמצריכה תיקון שורשי.
נפתחתי לבליל המחשבות שהציף אותי, ואז כשבאמת התרתי לעצמי להרגע השתחרר משהו וכמו קפיץ מתוח נפתחתי. פתאום קלטתי שאני מוכרחה לטובתי הפיזית והנפשית "להוריד הילוך". קצב החיים שלי חייב להרגע, אני חייבת להרגע! הרי באם ארצה או לא, אני משפיעה על כל הסובבים אותי לחיוב ולשלילה, והאנרגיה שאני מקרינה החוצה, אותה אנרגיה שאני מודעת לכך שקיימת בי, היא לעיתים עצבנית וחסרת מנוחה, עושה לא טוב, ולא תורמת לשום דבר חיובי. נהפוך הוא. היא מטעינה את האווירה במטען שלילי ואת זה אני רוצה למתן ולהרגיע, ואולי אפילו להעלים.
אם באמת אפנים ואבין שכל ארוע הוכן במדיוק ובמיוחד למעני, וכל מצב הנקרה בדרכי הוא עוד מרכיב בחיי, עוד שלב, עוד נדבך הנוצר למטרת שיפור וזיכוך הנשמה שבתוכי, ואני למעשה חלק מתוכנית שאינה נהירה לי ואולי אף נשגבת מבינתי, אז ככל שאעשה כל שביכולתי לשפר עצמי, זה וודאי ישפיע על כל הסובבים אותי וזוהי המטרה להוות גורם המשפיע באופן חיובי.
יתכן כשהייתי צעירה יותר זה נראה שובבי וקולי, ובאמת חלק מהאישיות שלי. אבל היום זה כבר מרגיש לי אחרת, כמו משומש מדי. חשבתי כמה נעים זה לשהות עם אדם המקרין שלווה ורגיעות ..וכן, אהממ.. זו לא ממש אני.. והאמת כל ההתנהלות שלי היא די תזזיתית, ואולי לעיתים יכולה להיות לא נעימה. חשבתי כיצד אני מרגישה כשיש לצידי אדם חסר מנוחה לא נעים להודות, אבל המחשבה לא בדיוק נעמה לי.
הבטתי בעצמי מהצד, ובאמת הסכמתי "שהורדת הילוך", זה רעיון מצויין עבורי. אם לא אמהר להגיב, אם אקדיש עוד מעט מחשבה, אם אצעד לאט יותר, אם אדבר ברגיעות יותר, אם אמתן ואעדן עצמי האנדרלמוסיה הפנימית שבי תשכך, וכך אט אט יתפוגג ויעלם לו חוסר המנוחה החיצוני- מבפנים וכלפי חוץ. כמובן שזה מצריך מודעות ואימון, ולא ממש פשוט. בוודאי בהתחלה ארגיש כשחקנית בהצגה, אבל בסופו של דבר זה יהפך לפעולה אוטומטית.
אז נכון שעברתי שבועיים די קשים, שבמרביתם אם להיות אמיתית קצת ריחמתי על עצמי, אבל גם לא הפסקתי לשאול, למה, ועצרתי והתבוננתי פנימה בנסיון להבין מה למעשה נותן לי המרוץ הזה, למה בעצם לא לעשות דברים יותר בנחת ובנועם.
ככל שצללתי עמוק יותר פנימה קיבלתי שהאטת הקצב תתרום לי רבות, כי אחר מי אני בעצם רצה, ולמה הבהילות? ואכן כן, המתנה זו למעשה מתנה שניתנת לי בכל פעם מחדש, ואם אלמד עצמי להיות סבלנית ורגועה יותר לא רק אני אצא נשכרת מכך, אלא גם כל אדם הבא עימי במגע. הרגעתי עצמי, והפנמתי שהכל, הכל לטובה, ובעצם לא טוב להיות בתגובה, לא מועיל, לא יעיל ואפילו מרעיל. חכם ונכון יותר להפעיל שיקול דעת, לפנות לפנימיות ולא להפסיק לשאול כיוון שהכל קיים שם.. נוכחתי, שהתשובות אכן מגיעות כל עוד לא פוסקים לשאול..
<a href="http://www.articles.co.il/author/27112" target="_blank"><img style="border:0px;" src="http://www.articles.co.il/images/icons/1blue.gif" /></a>
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
