דומני שהיה זה הרב קוק,
שאמר המשפט הזה, שבראשי חקוק -
פעם זה היה "קנדלעך וקרפלעך", הוא אמר,
והיום רק "ביסלי וקינלי" כאן נשאר.
אז בין ג'קו, לאושרי, לגפן, ולבר,
בינינו, מה באמת פה נותר?
יש כאלה שתורמים, שנותנים,
ויש כאלה שרק ב"לקחת" מאמינים.
רועי קליין, נמרוד הלל ואיגור רוטשטיין, הראויים,
נלחמו, קיבלו צל"ש, ונתנו את החיים.
גם להם היו שאיפות וחלומות,
אך הם לא בחרו בלהשתמט ולרמות.
והשאלה היא - האם יש כאן בחירה,
בין למות בעד ארצנו, לבין להעמידה למכירה.
בין לשרת שלוש שנים ולתת הנשמה,
לבין לעשות לביתך בכוכב נולד, לדוגמא.
ואין זה חשוב אם אלה אברכים,
שבקיץ יוצאים לסנפלינג וטיולי דרכים,
או מיני סוגים של סרבנים,
שרק הם יודעים ומבינים.
או כאלה שרוצים לשיר או לדגמן,
או באיזה ספורט שהוא להתאמן.
לכל אלה יש אמביציה ותובנה,
ואין זמן לשרת בצבא ההגנה.
ברק אמר - צה"ל הוא צבא חצי העם.
"למגר התופעה" - אשכנזי בקולו רעם.
אבל אף אחד לא עושה מעשה,
לשנות, אף לא אחד באמת מנסה.
וגם אנחנו לא עושים דבר, רק מקטרים,
כי בארץ הקומבינות, על "שלי" לא מוותרים,
ומה אכפת בעצם מהמדינה, מ"אחרים",
תסתכלו על רוה"מ, על הח"כים, על השרים.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
