פרשת ויקרא, קרבנות הרוח / מוטי לקסמן, תשע"א
לעיתים מרוב פרטים לא מבחינים בעיקר, במהות.
השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש ויקרא. חומש ויקרא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא קרוי גם "תורת כהנים". עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש ויקרא נקרא גם "תורת כהנים" כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטהרה.
פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת כשם כל החומש –ויקרא.
פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: "עלה" (פרק א), "קרבן מנחה" (פרק ב), "זבח שלמים קרבנו" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" [1].
בהמשך הפרשה, פרקים ד–ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה [...] והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה’ לחטאת" [2]. האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.
בכל הפרשה מובאות הנחיות רבות של ההקרבה, בפירוט.
כמעט ורצינו להציג אותן ואז נזכרנו ששמואל הנביא יצא בשצף קצף על שאול שהקריב: "ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" [3]. גם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" [4].
הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע: למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" [5].
במלים אחרות, שמואל וישעיהו ממעיטים בערך הקורבנות, ומדגישים את האמונה באלוהים ואת ההתנהגות המוסרית של האדם.
לכן, נדון הפעם בהיבט אחר שמצוי בפרשה.
נקודת המוצא שלנו היא: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [6].
כלומר, אין אדם שהוא חסין מעשיית מעשה שאינו תקין, במשמעות זו אחרת.
התורה גם היא מציגה הנחה זו.
אחד המקורות לזיהוי הנחה זו היא במניית אלה שעלולים לחטוא, בפרשת "ויקרא": "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ", "אם הכהן המשיח יחטא","אשר נשיא יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו".
בכל המקרים האלה אנו עוסקים בחטא בשגגה.
כל אדם, עלול לחטוא: בשל אי ידיעה, בשל פיזור דעת, בשל חולשה רגעית, בשל פיתוי או לחץ שמחלישים או אף מבטלים את שיקול הדעת גם את כוח ההתנגדות.
"ואנכי אדם ולא אל, שלא אוכל להתעלם או לשכוח, כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם." [7].
נכון, האדם אינו אל.
אבל "אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם" [8].
ומה משמעות בצלם אלהים, בהקשר הנוכחי?
לאחר החטא בשגגה, ההחלטה היא בידי האדם, להיות עבד ליצריו או לזקף הראש והנפש, ולמשול בהם.
יכול אדם להתעלם או להסתיר או להכחיש, או אף להאשים את "כל העולם ואת אשתו"...
מצד שני יכול אדם לפעול על פי "צלם אלהים" שבו: לגלות בגרות ולומר אכן חטאתי, טעיתי.
האחריות היא שלי ואני מוכן לשאת במחיר.
זה הצעד הראשון למימוש "צלם אלהים" שבכל אדם.
זו הדרך היחידה לחזור ולהיות נקי: "בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא" [9].
זו המשמעות הרצינית של חזרה בתשובה, על כן נאמר "ולמדו מזה ואמרו גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים" [10].
ובאופן מפורש יותר: "אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" [11].
מבהיר הרמב"ם "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם" [12].
על בסיס זה נתפסת גם כלליות אלוהי ישראל: "ללמד שהאל יתברך חומל על בעלי תשובה מאיזה עם שיהיו ומוחל להם וכל שכן כשהם רבים" [13].
במלים אחרות, לדעתנו, הקרבנות בפרשת ויקרא הם רק דימוי להקרבה נפשית שעל אדם לעשות לאחר שחטא.
כי לא קל, גם לא פשוט להודות ולקחת אחריות [14].
ואכן זו הקרבה.
לכן, אין צורך לחזור לפולחן הפגאני של שחיטת בעלי-חיים ככפרה [15], אלא פשוט לחזור בתשובה אמיתית שיש בה הודאה וקבלת אחריות.
הבהרות ומראה מקום:
[1] רש"י, ויקרא א, ב.
[2] ויקרא ד, ב–ג.
[3] שמ"א טו, כב.
[4] ישעיהו א, יא.
[5] שם, טז–יז.
[6] קהלת ז, כ.
[7] אלשיך, ויקרא ד, ב.
[8] בראשית א, כז.
[9] רמב"ן, ויקרא ד, ב.
[10] רד"ק, ישעיהו פרק נז, יט.
[11] בבלי, ברכות לד, ב.
[12] רמב"ם, הלכות תשובה פרק ז הלכה ד. זו גם משמעות יום הכיפורים: "אך בעשור לחדש [...] מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים" רמב"ן, ויקרא כג, כז.
[13] רד"ק, יונה א, א.
[14] בלי להזכיר אף אחד, זיכרונך יכול להעלות דוגמאות לא מעטות של שועי הארץ שקשה היה להם מאוד, פשוט להודות...
[15] גם בנוהג כפרות לפני יום הכיפורים מומלץ במקום להניף תרנגול מבועת מעל לראש, לקחת מעות ואותן לנדב לנצרך.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
