האלימות הגואה והמתפשטת לבתי ספר תיכוניים ואפילו ליסודיים כבר אינה בבחינת הפתעה. ילדים שבילקוטים שלהם כלי משחית, סכינים, דוקרנים ואפילו אקדחים שנגנבו מהבית, מאבא, אח (המוחזקים ברשיון), גם זה כבר קרה.
כששני נערים קטינים, בגיל תיכון, רצחו בדם קר נהג מונית, הארץ רעשה ובצדק. האמת היא, שתופעות חריגות מעין אלו היו גם בעבר - אך במינון נמוך ובמקרים בודדים. כל המומחים מחפשים מניעים, פתרונות, רקע למעשים, תוך ניתוחים חברתיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים אך התופעה ממשיכה ואף מחמירה ופתרון מנצח לא נראה באופק.
ללא ספק, יש לאווירה הציבורית המתלהמת הפיסית, התוקפנית, הן בחיי היום יום והן בחיינו הציבוריים, השפעה לא מבוטלת על ההתנהגות שלנו בחיי היום יום. התנהגות המבוגרים מחלחלת גם כלפי מטה אל הילדים הגדולים והקטנים יותר. במגרשי הכדורגל, במאבק בין תומכי קבוצת בית"ר מול מכבי או הפועל יש שפע של כוחנות, אלימות מילולית ופיסית ממש.
יתירה מזאת, בתוך הקבוצות עצמן אנו עדים להתלהמות, תקיפה פיסית, השמצות, קללות וגידופים כלפי המאמן, השחקנים ובעלי הקבוצות, ומאחר והספורט הוא מאד פופולרי ורבים צופים בו וביניהם גם בני נוער, יש השפעה ישירה או עקיפה אפילו תת מודעית להתנהגות אותה מחקים בחיי היום יום.
להזכיר לקוראים את המקרים בהם נפגעו ואף נרצחו אזרחים תמימים רק בשל העובדה שהעירו לנהג פראי על דרך הנהיגה, או עקיפה מסוכנת. כך היה המקרה ביפו, כך היה המקרה בנתניה בה נרצח אדם בריב על מקום חניה, כך היה המקרה בו נרצח אדם צעיר בחוף הים בחיפה בשל ריב כלבים, שלא להזכיר את שירת האוהדים בהיכלי הספורט, על שריפה, שואה, ומוות לעסקנים/מאמנים ואחרים.
אנו קוראים על כמעט רצח, דקירות ופגיעות בכל סוף שבוע, בבילויים, בבארים, פאבים, בכניסה, בשירותים או כתוצאה משיחה או שאלה לנערה הלא מתאימה.
ומה עושה התקשורת? בנוסף לתפקידה העיקרי להביא, לסקר ולדווח על האירועים בזמן אמת אותם היא עושה בנאמנות, היא גם חוטאת לפעמים בפרשנות לא נכונה ובהעמדת האירוע באור לא נכון.
לדוגמא: כאשר מועצת יש"ע מארגנת מבצע ארצי של "עוצרים וחושבים" נגד ההינתקות, וצובעים גשרים, צמתים וצידי כבישים בכתום - התוצאה התקשורתית בטלוויזיה, רדיו ועיתונות היא אכזבה כללית וכשלון טוטאלי. וכל זאת למה? כי האירועים עברו ללא אלימות, ללא חסימת כבישים, התפרעויות והתנגשות עם המשטרה והנהגים.
הדיווחים בזמן אמת, והפרשנות שבאה בעקבותיה דיברו על כשלון המבצע - במקום לשבח את המארגנים - שהרימו מבצע ארצי מבלי לגרום לעצירת התנועה בלי אלימות מילולית או פיסית ובלי נפגעים.
התקשורת, לא פרגנה למארגנים - כי דם ותמרות עשן - זה מצטלם טוב, זה סיפור טוב, זה דיווח עם "אקשן" - ואם זה גם צבוע בקצת דם ואלימות זה כבר כיסוי עיתונאי מעולה ישירות מהשטח.
כלומר: במילים פשוטות, ניתן גם לפרש התנהגות נורמטיבית, כלא משיגה את המטרה ובכך מעודדת למעשה את המסקנה - כי רק בכוח ניתן להשיג הישגים. דוגמא נוספת בולטת, בה יש לתקשורת השפעה מכרעת, הם תשדירי השירות, התוקפניים פיסיים ואפילו אלימים.
לדוגמא: ילד נוסע על אופניים ומחלק עיתונים, מקבל העיתון זורק אותו חזרה לראשו של הילד שנופל מהאופניים - מה המסקנה?
מה אנו צריכים ללמוד מהתשדיר האלים הזה? אי אפשר להשיג את המסר בדרכים אחרות? דוגמא נוספת: בחורה טועמת גבינה/מיונז מופחת קלוריות תוך כדי כך, היא דוחפת את הבחורה שחוזרת מיד חבושה וחבולה לדוכן. מה צריכים ללמוד מכך? שהגבינה טעימה, שפחות קלוריות זה יותר אלימות - תחליטו אתם.
או הפרסומת האלימה והמפחידה של בנק לאומי - עם השחקנית קרן מור - בה בהינף חרב יפנית ענקית - מחלקים כד לשלושה חלקים - תוך הבעת פלצות מהשחקנית כשהמסר הוא שניתן לחלק את התשלום לשלושה חלקים - נו באמת?
ומה הפתרון אתם שואלים. תחילה התשובות הקלאסיות השבלוניות של כל הזמנים - חינוך, חינוך, חינוך.
זה נכון, אך לא מספיק. בנוסף לשילוב של כל האלמנטים שהמומחים טוענים שעלינו לעשות, כולל בקרה ופיקוח רב יותר על הטלוויזיה, השידורים התשדירים - יש מקום לחזור לשיטה "הפרימיטיבית" של שכר ועונש. עונשים קשים, תגובה מהירה ומיידית של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לתופעת האלימות וספיחיה. זה אומר, שיפוט מהיר, ענישה, הרתעה ופגיעה בזכויות עתידיות - שיש לרישום פלילי בחייו של אזרח. בקיצור, פחות ועדות - יותר מעשים.
הכותב הוא עורך-דין המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
