הספר הזה היה אצלי על המדף יותר מעשר שנים. החרמתי את הסופר עד הרגע שבו הבנתי שאני כבר לא ממש זוכרת על מה היה החרם שלי. ואז לפני שבוע החלטתי לקרוא אותו. מדובר בז'וזה סרמגו וספרו "על העיוורון".
החרם שלי היה קשור לדברים שאמר בביקורו ברמללה נגד ישראל. אבל כיוון שהיום אני כבר לא זוכרת מה נאמר וכבר לא כועסת, אז באיחור גדול ישבתי (יותר נכון שכבתי, כי בדרך כלל אני שוככבת עם הספרים) וקראתי.
קראתי בנשימה אחת למרות שלפעמים נשימתי נעתקה מרוב זוועה שבתיאורים. במהלך הקריאה ליוותה אותי תחושת מועקה מאוד מוכרת לי. "מה הספר הזה מזכיר לי?", שאלתי את עצמי. אני כבר קראתי דברים כאלה, אבל איפה? רק אחרי שסגרתי את הספר פתאום הבנתי: בוודאי! העדויות של ניצולי השואה ביד ושם! בצורה פחות ספרותית וללא מניע ברור, סיפור האנושות שאיבדה את האנושיותה כבר סופר. ולא בספרות בלבד.
ואז נזכרתי בספרים של דוסטויבסקי. בדומה לדוסטוייבסקי, סרמגו חוקר את טבע האדם. דוסטויבסקי, בשביל החקירה, בדרך כלל מקצין מאוד תכונה מסויימת אצל הגיבור הראשי (זה יכול להיות קמצנות גדולה מאוד, רצון המחילה האין סופי או אוגואיזם מוקצן) ואז עוקב אחרי מה שקורה לגיבורו ולאלה שפוגשים אותו. סרמגו, לעומת זאת, מנסה לבצע את חקירתו בניתוח נוירולוגי: הוא שולל מהאנושות תכונה אחת ומנסה לראות: האם האדם נשאר אדם, ואם לא, אז מה קורה לו. (כך ממש חוקרים את תפקוד המוח: לוקחים אדם עם פגיעה מוחית מסויימת ובודקים איזה תפקודים נפגעו אצלו. כך מסיקים מסקנה איזה איזור במוח אחראי על אילו מתפקודי הגוף)
הסיפור של סרמגו סוחף מהעמוד הראשון. אדם מתעוור בזמן הנהיגה ברכב. אחר כך המחלה המסתורית פוגעת במי שגנב לו את רכבו, אחרי זה נדבק רופא העיניים שבחן את העיוור הראשון. במהירות המחלה עוברת מאדם לאדם ו"עננה לבנה" מכסה את עינייהם של תושבי העיר. לא ברור למה, האנשים האלה נופלים קורבן למחלה ולמה העיוורון פסח על אישתו של רופא העיניים. לכל אחד הסבר אחר: "הפחד מעוור- אומרת בחורה עם משקפי שמש. פחד לקח מאיתנו את הראיה ופחד לא נותן לנו לראות שוב." או "אנחנו עיוורים כיוון שאנחנו כבר מתים, או- במילים אחרות- להיות עיוור ולהיות מת זה אותו דבר." הממשלה סוגרת את העוורים בבית חולים פסיכיאטרי נטוש בניסיון לבודד את המחלה, אך בו בזמן גם בחוץ האנשים הולכים ומתעוורים. עד מהרה אשתו של הרופא נשארת היחידה שמסוגלת לראות.
העיוורן הפתאומי מדגיש עד כמה האדם המודרני תלוי באביזרים הטכנולוגיים שהוא המציא וכמה ניכור קיים בחברה האנושית. שקועים בכאבים, פחדים ותקוות שלהם, אנשים אינם מסוגלים ואינם רוצים להבין ולהרגיש אחרים. תוך שבועות ספורים עולמם של האנשים חרב, הם מאבדים את תרבותם ואת אנושיותם.
הסופר מעביר את גיבורי הספר דרך השפלות, רעב, דם, אש, אונס ומוות. כמו מנתח ממכון הפטולוגי, סרמגו מראה פרט אחרי פרט, שלב אחרי שלב, כמה שברירית ועדינה האנושיות שלנו. וכמה קל לאבד אותה.
אם הייתי קוראת את הספר בגיל 17 בטוח הייתי בשוק, תוהה על טבעו של האדם. היום, בגיל 37 ובתור מי שעבדה פעם ב"יד ושם" אני תוהה: מה הרומן הזה מוסיף לי? מה בעצם למדתי ממנו?
זה שאנשים יכולים להידרדר ואפילו להתחלף עם החיות במקומותיהם, אין בזה חדש לצערי. האירועים מתוארים בשפה חזקה אך דברים יותר גרועים מזה קרו במציאות . זה שרוב האנשים מתרסקים בתנאים קשים ורק חלק קטן יכול לעמוד בניסיונות הגוף בעזרת הנפש ולצאת מזוכך יותר וחזק יותר (כמו אישתו של רופא עיניים או הבחורה עם משפי שמש), גם את זה אנחנו כבר יודעים.
הסופר לא יורד למעמקי נפש האדם יותר מזה. בספרו, הרעים הם רעים והטובים הם טובים, החזקים מחזיקים מעמד ללא מכשולים, והחלשים נשברים ללא היסוס. נפש האדם אצל סרמגו דו מימדית ולא עוברת תהפוכות. ההנחה מאוחרי "המחקר" של סרמגו שנפש האדם הינה נתונה. בתנאים ריגילים אנו לא רואים את טיבה וכדי לאבחן אותה סרמגו נוטל מאנשים את ראייתם ומראה לנו את נפשם. הרי לפי הספר, מי שאינו יכול לראות גם לא יכול להסתיר.
בניגוד לסרמגו, דוסטוייבסקי מפתח את ספריו ועלילותיהם יחד עם הנפשות השונות של גיבוריו. אצלו, נפש האדם נמצאת בהתהוות בלתי פוסקת. ולכן, גיבוריו הרבה פחות צפויים, והרבה יותר "תלת- מימדיים". אדם שבגד בתחילת הספר יכול לעבור תהליך של שבו ייסורי מצפון וחרטה מביאים אותו לידי התעלות נפשית בסופו של הספר. הגיבור הראשי שמביא בשורה של מחילה טוטלית כורס בעצמו בסופו ומזיק לאחרים. אנשים סתמיים הופכים לבעלי אופי וגיבורים בולטים משנים את עורם והופכים לסטטיסטים אפורים.
דוסטוייבסקי לא נותן לקורא לחזות מראש מה יקרה לגיבורי הספור ולא פותר את הקורא בנוסחאות פשוטות של טוב ורע, חוזק וחולשה. כמו בחיים, בספרים של דוסטוייבסקי הגורל בלתי ידוע בהתחלה וכל אחד מגיבוריו נדרש לעבודה בלתי פוסקת של הנפש ובכך יוצר את סופו בסיפור. הקורא רואה בפניו עשרות דמויות מורכבות ומרתקות.
לעומת זאת, ספרו של סרמגו פשטני הרבה יותר. הדמויות אינן משנות את אופיין במהלך הסיפור. הסוף הטוב כפי שגם ההתחלה השחורה (או "הלבנה" יותר נכון בספר הזה) אינן בידי אדם: הם נכפים עליו ואין לאדם כוח לשנות את גורלו ועתידו. התנאים יוצרים את האדם ולא האדם יוצר אות התנאים, מוכיח סרמגו.
חבל. כמו תמיד, היעדר מורכבות יוצר אצלי תחושה של ריק ואכזבה. ואני, למרות הפסימיות שלי לגבי טבע האדם, מאמינה שגאולתנו נמצאת בעבודה יום יומית קשה של יצירת מורכבות נפשית והבנתה. ממנה יצמחו אפשרויות רבות יותר אם וכאשר נידרש לעשות בחירה גורלית.
http://www.taniabrosh.com
אהבתם?
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
